מחבר: PODCASTI.CO

פרק 97: דוד פולונסקי

דוד פולונסקי, אחד המאיירים המוערכים בארץ, מציג בימים אלה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שהיא תערוכת היחיד הראשונה למאייר במוזיאון מאז ומעולם. פולונסקי מוכר בעיקר הודות לסרט ״ואלס עם באשיר״ של הבמאי ארי פולמן (2008), שהפך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים ופורצי הדרך בכל הזמנים (״מחוץ לסקאלה של הציפיות של כל היוצרים שלו״), ומוצג בתערוכה לצד פרויקטים נוספים כמו היומן הגרפי של אנה פרנק, ספרי ילדים, איורי עיתונות ועוד.
 
אחד הדברים המרכזיים שמאפיינים את הסגנון של פולונסקי הוא שאין לו ״סגנון״, ובכל פרויקט הוא יוצר שפה בהתאם לנושא ולמדיום. דווקא האיורים שנראים הכי קלילים וזורמים, הוא מספר, הם האיורים שהוא עובד עליהם הכי הרבה זמן ויוצר עבורם הכי הרבה סקיצות, כדי לנסות ולדייק את הקו הבלתי־מתאמץ הזה. ״ברמה המהותית, אין הבדל בין העבודה על ספר ילדים לסרט. איור טוב הוא איור שצריך לספר סיפור. בפרקטיקה ההבדל הוא גדול, כי אני מנסה לקחת בחשבון בסגנון העבודה גם את תהליך העבודה״.
 
לעשות משהו חדש שעוד לא עשה – בין אם זה סרט, הצגת תיאטרון או רומן גרפי שמגולל את סיפורה של אנה פרנק – זה מטרה עבורו, והתערוכה במוזיאון הייתה גם היא דבר חדש ומאתגר. ״זה מסובך לעשות תערוכת איור במוזיאון כי העבודות כולן כבר הוצגו – בספרים, בעיתונים, בסרטים. לקחת את הציור ולתלות אותו על הקיר כמו שהוא, זה דבר שאין בו הרבה טעם. לכן בחרנו להתמקד בלהראות תהליכי עבודה והשפעות. ובגלל שהסגנון שלי הוא החלפת סגנון, רצינו שיהיה בתערוכה קצת יותר סיפור״. 
להאזנה

פרק 96: דאנה איבגי



פרק 96: דאנה איבגי
דאנה איבגי היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, זמרת, יוצרת ועוד הרבה דברים שקורים תוך כדי. בימים אלה היא מככבת בשני סרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע במקביל – ״סינמה סבאיא״ של אורית פוקס רותם (המועמד הישראלי לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר) ו״סבוי״ של זוהר וגנר; וגם משיקה סינגל וקליפ לשיר חדש – ״במדבר״, שכלל עבודה שהיתה ״מסיבת השראה אחת גדולה״. 
 
מבחינתה היא התחילה לשחק בגיל 8, אבל התפקיד הראשי הראשון שעשתה היה בגיל 19, בסרט ״אור״ של הבמאית קרן ידעיה, שהיא מתייחסת אליו כהתגשמות החלום שלה (״אם לא הייתי עושה את זה הייתי מאוד מקנאה במי שהיתה עושה את זה״). מגיל צעיר היא הרגישה את הצורך לברוח לתוך עולמות אחרים – מה שהיום בא לידי ביטוי בצלילה העמוקה שהיא מבצעת בכל פעם שעובדת על תפקיד חדש.
 
״מגיל 4 הייתי נכנסת לאיזה זון, אם זה בשירים שהייתי כותבת ושרה לכל המשפחה או בטירוף של ברביות שהיה טלנובלה בלתי נגמרת. האסקפיזם הזה הוא המקום שבו אני נמצאת היום בתור שחקנית ויוצרת. זה שם אותי בעולם הזה שאני אוהבת להתנתק לתוכו ולהטמע בתוך החוויה, אבל בשביל שזה יקרה אני חייבת המון הכנה. אני מנסה לעשות לעצמי שטיפת מוח כמעט מוחלטת – שאפילו הזכרונות שיעלו לי יהיו הזכרונות של הדמות שאני נכנסת לתוכה״.
להאזנה

פרק 95: סטיב נסימה



סטיב נסימה הוא יזם, אספן אמנות ואיש עסקים, שיחד עם האוצרת סוזן לנדאו עומד מאחורי ״נסימה לנדאו״ – קרן (ולא גלריה!), חלל לתצוגת אמנות ופלטפורמה, שבאמצעותה הוא שואף לחבר את תל אביב לעולם הגלובלי של האמנות העכשווית.

 

את עבודת האמנות הראשונה שלו רכש נסימה כשהיה בן 21 ועבד כסוכן נדל״ן בבריסל: ״הייתי איש עסקים אבל היתה לי עין״ (ויש לו עין עד היום); ״רציתי להשקיע ושהכסף יגיע למקום הנכון״. התשוקה האמיתית שלו לאמנות התחילה כשהחל לאסוף עבודות של יאיוי קוסאמה ולהכיר את הסיפור האישי שלה. עם השנים הפך לאחד האספנים המשמעותיים של קוסאמה בעולם, והיה גם אחד הגורמים שבזכותו הגיעה תערוכת הענק שלה להציג במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה. 

 

את נסימה לנדאו הוא הקים באקט אימפולסיבי, בתקופת הקורונה, כשכבר היו לו עבודות מכל העולם לטובת תערוכת פופ־אפ, אבל הוא נותר ללאחלל והחליט להפוך כמה חללים מוזנחים יחד בית מגוריו לחלל תצוגה ארעי, שהפך לקבוע (״ככה נולדים אצלי הדברים הכי מדהימים. אני קופץלמים״). מאז עברו שנתיים ו־12 תערוכות, שבהן הציגו עד כה 140 אמנים ואמניות מכל העולם.

 

״אנחנו מזהים את האמנים הצעירים, מאיפה שיהיו. לא משנה מאיפה, רק שיהיו בעלי כשרון. זה אומר לעקוב אחרי אמנים בסושיאל מדיה, לעקובאחרי תערוכות במוזיאונים, לדבר עם אספנים, וגם אינסטינקט״.

להאזנה

הצילום שחיסל את הפודקאסט הפלילי 📻 האחראי על האינטרנט 2022.10.01

דנה הילמן יצרה והגישה את הדוקו-פודקאסט "עבר פלילי" על פשעי עבר בישראל. כשהעלתה לאתרה תמונה מזירת פשע, סוכנות הצילום פלאש 90 דרשה ממנה 40 אלף שקל על הפרת זכויות יוצרים, תבעה וזכתה ב-15K. הילמן פתחה מימון-קהל לשלם את הקנס – וסגרה את הפודקאסט

להאזנה

פרק 94: גלי כנעני

גלי כנעני היא מעצבת טקסטיל, אמנית ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מזה 18 שנה. כמי שבאה באופן מובהק מעיצוב, לקח לה הרבה זמן להצמיד לעצמה גם את הטייטל ״אמנית״, ועל ההיררכיות הקיימות בין עיצוב ואמנות, ועל העובדה שעיצוב וקראפט מתקבלים היום יותר בעולם האמנות הפלסטית (פיין ארט), היא אומרת ש״אולי זה קשור למעמד האישה, לפמיניזם, ואולי זו איזו פתיחות חדשה למדיומים וצימאון לחומרים חדשים־ישנים״.

כנעני עובדת בטקסטיל מאז ומעולם (למרות שלמדה גם צורפות), וחושבת שבטקסטיל ״יש משהו מאוד הומני. כמעט כל מה שנעשה איתו יביא משהו רך, נחמה. גם כשמשתמשים בו ביצירת דימויים קשים יותר – אפשר להכיל אותם. התגובה שלנו לטקסטיל היא כמעט קמאית, אולי כי אנחנו מכירים אותו מהרגע שאנחנו נולדים״.

מזה שנתיים שהיא עובדת על פרויקט גדול במשכנה החדש של הספריה הלאומית בירושלים – ששניים מקירות המבנה שלה (בגודל 50 מטר רוחב ובין 4 ל־11 מטר גובה כל אחד), יחופו בכריות תלת־ממדיות שמדמות אבנים (או כותל) – כשהיא אמונה על עיצוב הבד שמחפה את אותן הכריות. ועדיין, הרגעים שהיא הכי נהנית מהם הם אלה שתוך כדי עבודה, בעיקר באריגה, במצב תודעתי שמקביל למדיטציה ומייצר אצלה גלי מוח וזרימה מטורפת של רעיונות, ״זו יצירתיות טהורה״.
להאזנה

אחורי הקלעים בשרשרת האספקה אצל חברת סבון העולמית

בזמן שכולם מדברים על מחסור עולמי במוצרים בגלל שרשראות אספקה קטועות אחרי הקורונה והמלחמה באוקראינה, חברת ״סבון״ מצאה פתרון לניהול אופטימלי של אספקה ומלאים – מערכות מחשוב של רסנר לניהול לוגיסטיקה ושרשאות אספקה. בפרק הזה, אלכסיי ספוז’ניק, מנהל פרויקט בכיר ב…

להאזנה

פרק 93: איתמר דאובה



איתמר דאובה הוא מאייר, קומיקסאי, מרצה ואיש קריאייטיב, וגם יקיר פסטיבל האנימציה אנימיקס, שמתחזק מערכות יחסים מקצועיות ארוכות: מזה 12 שנים שהוא מאייר קריקטורות בידיעות אחרונות, 17 שנים שהוא מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ועד לא מזמן שימש מנהל אמנותי בערוץ האמריקאי לפעוטות Baby First במשך 16 שנים. 
 
הוא תופס את המאיירים כמייצרי דימויים, וכמו הרבה אחרים גם הוא מתחבט בשאלות לגבי היתרון האנושי בעולם שבו מחשבים יכולים לייצר דימויים טובים לא פחות: ״מעניין אם כשהסינטיסייזר נכנס לעולם המוזיקה זה עורר את אותה הבהלה״. היתרון היחסי שלו, כך הוא מאמין, הוא בקריקטורות: ״שם אני מאמין שיש לי ביטחון וייחודיות להראות לעולם. בכל שאר העולמות יש אנשים שעושים דברים יותר מרשימים ויותר מעניינים״.
 
העיסוק ארוך השנים בקריקטורות הוביל אותו גם לפתח עיסוק אובססיבי לפרצופים, כזה שגורם לו לבצע מיפוי של מרחקים, זוויות וגדלים; ושלא נתחיל לדבר על זה שהוא יודע מיד לאבחן מי עשה ניתוח פלסטי באף, מי סידר גבות ומי הזריק בוטוקס. ״מישהי שעוסקת בפסיכולוגיה אמרה לי פעם שבקריקטורה יש משהו שגובל באלימות: אתה צולף במישהו, עולב בו – ויכול להיות שזה מספק עבור מישהו כמוני, שלא נכנס בדרך כלל לעימותים״. 
להאזנה

עובד מותש הפיל את אובר לידי האקרי.ת 📻 האחראי על האינטרנט 2022.09.17

פריצה חמורה לחברת ניהול ההסעות בתשלום: ההאקר.ית השיג.ה גישה למערכות תקשורת פנימארגונית, הנדסה ואבטחת מידע – בגלל עובד שנמאס לו לקבל בסלולרי בקשות אישור גישה 📻 הרחבה: room404.net/?p=78917

להאזנה

פרק 92: ליאת לוי קופלמן

ליאת לוי קופלמן היא עיתונאית, סופרת, אמנית, מרצה, אושיית רשת ומעצמת תקשורת של אישה אחת. ברזומה שלה למעלה מ־20 שנה ככתבת ועורכת (בין השאר כעורכת ראשית של המגזינים ״פנאי פלוס״ ו״גו סטייל״. במקביל). לפני שלוש שנים הוציאה את ספרה הראשון ״את הבוס״, ולאחרונה ראה אור ספרה ״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי.

 

את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות – ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים.

 

את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתיילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן – זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״. 

להאזנה