מחבר: PODCASTI.CO

חי אוחיון הוא מנהל העיצוב (Head of Design) ב־Artlist, סטארט־אפ ישראלי שפיתח פלטפורמה שמהווה קטלוג דיגיטלי עבור יוצרי תוכן מכל סוג: יו־טיוברים, אינפלואנסרים, ולוגרים, משרדי פרסום, צלמים מקצועיים ועוד. לחברה, שהוקמה לפני שבע שנים על ידי ארבעה שותפים, יש היום למעלה מ־20 מיליון משתמשים (!) ויותר מ־400 עובדים. הבינה המלאכותית היא אחד הפיצ׳רים המשמעותיים שנכנסו לשימוש בפלטפורמה בשנים האחרונות, מספר

נינו ביניאשוילי היא אמנית, מאיירת, יוצרת, סופרת וראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון בבאר שבע. בימים אלה היא גם משתתפת בתערוכה ״ספרו לי עוד – בעקבות הרומן הגרפי״ במוזיאון הרצליה, שבמסגרתה היא חזרה אל הספר ״על שפת הים השחור״ שהוציאה לפני חמש שנים (ויוצא כעת המהדורה מחודשת), וסיפרה עליו עוד – באמצעות קרמיקה, רישום ועבודת רצפה חדשות.את העיסוק שלה

רמי טריף הוא אמן, מעצב, מרצה, חוקר ואוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים. בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה שאצר, ״מעצבים בערבית״, שאותה הוא מגדיר כ״סוג של שיא במה שאני עוסק בו כאמן ומעצב מאז שסיימתי את הלימודים בבצלאל״. במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של

״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון. אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד



טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.

הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.

השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.

הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.

בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציההנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לופעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.

יואב גתי הוא מעצב בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבארבע השנים האחרונות מכהן כאסטרטג קריאייטיב (creative strategist) במטא, הלא היא פייסבוק (וגם אינסטגרם, ווטסאפ ונספחיה). במקביל הוא גם מלמד במחלקה, שבה כבר כסטודנט היה שותף מייסד של חברת המיתוג Awesome TLV (היום בבעלות Deloitte Digital), והוא מקווה שפרויקט הגמר הזכור שלו, שעסק בשאלה ״מה היה לנו רע באוגנדה״, לא ישאיר אותו וואן היט וונדר. במסגרת תפקידו במטא הוא עובד עם חברות סטארט־אפ שפועלות בישראל ומעוניינות לגדול, כשאחת מהדרכים שלהם לעשות את זה היא באמצעות פרסום בפלטפורמות של מטא. ״אני מלווה את המותגים, עובד איתם, מלמד אותם את השפה של הפלטפורמה״, הוא מסביר. ״מה שדורש מאיתנו להיות מכונה שכל הזמן מייצרת עוד קריאייטיב, כדי להגיע לקהלים נוספים. ממוצע החיים של מודעה על הפלטפורמה יכול להיות גם יומיים, לכן זה ממש מכאניזם לייצור קריאייטיב״. על השאלה האקוטית מה לעזאזל גורם לנו להמשיך ולצפות בתוכן מסוים ולא אחר בתוך העולם מלא הגירויים שאנחנו חיים בו הוא עונה: ״מה שעוצר אותך יכול להיות השנייה הראשונה – מה שאתה רואה בה וגם מה שאתה שומע בה, הפך להיות עניין. אנחנו צריכים לייצר משהו רלוונטי, ויז׳ואל חזק וכזה שיהיה בו תנועה. פעם הייתי נאבק על כל פיקסל ועל כל העמדה של טקסט, ועם הזמן הבנתי שבסוף, במבחן החיים, צריך להבין לא מה המותג מביא לפלטפורמה אלא מה אתה כמותג יכול לקחת מהפלטפורמה אליך״.

נועה אירוניק היא אמנית, ציירת ובעלת תשוקה אמיתית לפתיחת סתימות בכיור. בימים אלה היא מציגה את ״בדד״, תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, רגע לפני שהיא פורשת כנפיים ונוסעת ללמוד לימודי תואר שני באמנות ברוד איילנד שבארצות הברית.

בתערוכה הנוכחית היא מציגה סדרה חדשה של ציורים גדולי ממדים שבה היא חוקרת דימויים (בעיקר קבוצתיים) של גברים. ״אני מרותקת מגברים ומגבריות״, היא מספרת, ״בגלל הזרות שיש לי אל מול הגבריות. אני לא אוכל להיכנס לעולם שלהם וזה בסדר, אבל באמצעות העבודות אני מתפרצת אליו, מנסה להבין מי אני מולם, מי הם מולי, ומי הם אל מול עצמם״.

את הגברים (וגם הנשים) היא מציירת בעבודות שלה ״לא כדי להנכיח סטיגמה, אלא כדי להקשות עליה. לדמויות שלי בציור יש מוטיבציה: אני יודעת מי הם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. זה נותן לי את הבשר שאני צריכה כדי להפוך אותם לדימוי שלא ייפול למקום גנרי, וזה גם מפריח בהם חיים״.

בשנת 2019 סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, וכבר בתערוכת הגמר שלה עסקה בדימויים של גבריות, בין השאר באמצעות דימויים של סוסים (שנוכחים גם בתערוכה הנוכחית). מאז היא לא עצרה, ולא מתכוונת לעצור גם עכשיו. ״אני רוצה להציג ב־MoMA ולהיות מאלה שמדברים עליהן, אז אני לא יכולה לעצור. מיד עם תום הלימודים מצאתי סטודיו, התחלתי לעבוד ולהציג. בשנים האלה אני מרגישה שאני מתפתחת, לא רק מבחינה קונספטואלית אלא גם מבחינה טכנית״.

ברמה הטכנית, הציורים שלה מתחילים תמיד מרישום אחד, שעליו היא מוסיפה עוד ועוד רישומים של אותו הדימוי, עד ש״היד זוכרת בעל פה. כשאני ניגשת לציור אני לא עושה שום הכנה, אני מכירה את הדימוי כבר כל כך טוב – כך שהכל מסתדר״. האמנות, היא מאמינה, צריכה להיות שיח, דיאלוג, ולא לסגור את קו המחשבה באמצעות ביקורת בלבד. אתםן מוזמנים לבדוק את העניין בתערוכה שלה, כי מי שלא מגיע ביצה סרוחה.



בן מולינה הוא מנהל איגוד מקצועות האנימציה בישראל, אוצר האנימציה ומשנה למנהל האמנותי לפסטיבל אנימיקס (שיתקיים בשבוע הבא) ובעצמו גם אמן, יוצר ואנימטור. וכל זה רק שלוש שנים אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

אל שנקר הוא הגיע כי חשב שיהיה מעצב גרפי, אבל תוך כדי הלימודים גילה שהוא וטיפוגרפיה – זה פחות ושהוא נמשך לאנימציה, כי מעניין אותו להפיק סיפורים באמצעים ויזואליים. במקביל הוא גם גילה שהוא אוהב לארגן, להפיק ולנהל. ״הלימודים היו כמו בופה בשבילי. מכל דבר ניסיתי להפיק משהו. כרגע המשאב העיקרי שלי הוא בני אדם״, וזה גם הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה – האינטראקציות עם האנשים שסביבו.

פרויקט הגמר שלו, סרט האנימציה ״חצי סבא״ שעסק ביחסים שלו עם סבו (שנפטר מאז), זכה להערכה רבה והוצג באירועים ופסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה הוא מציג גם במסגרת התערוכה ״בינג׳״ בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, כחלק ממערך התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה. העבודה שלו עוסקת בבינג׳, פשוטו כמשמעו, ומציגה בפני הצופים דמות שצופה במשהו אחר – סדרות טלוויזיוניות – אחד מנתיבי הבריחה המוכרים לכולנו מחיי היומיום. ״גם כשאתה עוסק בבריחה אתה צריך לעסוק בסוף במה שאתה בורח ממנו״, הוא אומר.

כמי שנמצא בקשר יומיומי עם עשרות מאיירים ואנימטורים הוא מספר ש״משהו השתנה בשנים האחרונות בסנטימנט של מה זה להיות אנימטור בישראל. יש לנו הבנה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש לנו דרישות״. בחודש הקרוב ייפגש מטעם האיגוד עם נציגי הממשלה כדי לקדם את הדרישה לפיה יקבל האיגוד מושב במועצת הקולנוע, והוא מבטיח שגם אם המדינה תשרף – הם ימשיכו לקדם אנימציה, עבור היוצרים והיוצר ות המוכשרים והמוכשרות שעובדים פה.