מחבר: PODCASTI.CO

עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳).  אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה – ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ – סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר. גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי.  על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים – גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה – בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״. על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.





מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה – אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.