מחבר: PODCASTI.CO

פרק 113: ירמי פינקוס

ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).
 
גם כשהוא עוסק באיור – מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״.
 
למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״. 

 

להאזנה

רוצים להתגונן? תסתכלו על המערכת כמו האקרים

אנליסט סייבר מול שישה מסכים זה אולי מגניב בסרטים, אבל מתיש לאנשי סקיורטי בעולם האמיתי, שנאלצים להתעסק באינטגרציה במקום באבטחה. בשיחה מול קהל חי, איתי מאור וטל דרסן מסבירים ל"סייברסייבר מועשר" איך קייטו נטוורקס מחליפה את אינספור הקופסאות של אינספור הספקים בפתרון ענן הוליסטי אחד

להאזנה

פרק 112: רחלי שרפשטיין



רחלי שרפשטיין היא מעצבת מוצר שבשנים האחרונות מפרגנת לעצמה (ולנו) לגלוש לשדה האמנות. אתם אולי מכירים אותה בזכות העבודות שלה שמכילות מראות בווריאציות שונות – אבל היא בכלל לא רואה אותן כמראות, אלא כאוביקטים שיוצרים השתקפויות.

שרפשטיין למדה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בוויטל (לצעירים מביניכם – זה שהפך בהמשך לשנקר), ולתואר שני בעיצוב מוצר במילאנו. במשך שנים היתה בעלת סטודיו לעיצוב מוצר בשם Ooga, שלדבריה ״היה בית ספר מעולה, שפיתח את הרצון שלי לייצר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים בתחום שלי וגם בהרבה תחומים אחרים״. וגם כשהיא פועלת במה שהיא מגדירה היום כשדה האמנות, המניע שלה הוא לייצר פעולה: ״זו הליבה של המקצוע שלי, לייצר פעולה רגשית או תנועתית, כזו שמזמינה למשחק את כל מי שמתבונן באוביקט״.

העניין שלה במראות (אוקיי, בהשתקפויות) החל גם כביקורת, בין השאר ביקורת עצמית, לעיסוק הבלתי פוסק שלנו בטלפונים. משם היא נסחפה לרעיון הקליידוסקופ שבאמצעותו היא מנסה לפתוח את המבט שבדרך כלל מצטמצם לידי אותו אוביקט קטן שאנחנו מחזיקים ביד. במקביל, היא מתרפקת על משחקים נוסטלגיים ומנסה לדלות מהם הרבה מההשראות לעיצובים שלה. ״גדלתי כבת יחידה, ובגלל שלא היה לי עם מי לשחק בתוך הבית, רכשתי מיומנות שאיפשרה לי להזמין כל מי שיכולתי מבחוץ לשחק. זה גם מה שאני עושה עם האוביקטים – אני מזמינה אחרים למשחק״.

בין לבין היא גם מנקנקת זכרונות, ואולי יצא לכם לראות את התוצאה בזומו, המוזיאון הנייד שהתקיים בשנה שעברה במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה. את הניקנוק הזה היא מתכוונת להמשיך ולגלגל ואולי גם להשתמש בו בעבודה עם תעשיות גדולות יותר. יום אחד, אולי, גם לכם יהיה נקניק כזה, כי היא היתה שמחה שהעיצוב שלה היה מגיע לכל בית (אז חברות עיצוב גדולות בינלאומיות – אם אתן שומעות או קוראות, זה הזמן). ״אני מאמינה שלעיצוב יש השפעה על כל מי שחווה אותו, ובהחלט הייתי רוצה להיות זו שמעניקה את החוויה״.

להאזנה

פרק 111: רוני עזגד המבורגר

רוני עזגד־המבורגר היא במאית, יוצרת, עורכת ומרצה, בוגרת התואר הראשון בתקשורת חזותית בשנקר והתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. העבודה שלה מגוונת ונעה על הציר שמתחיל בבימוי פרסומות לקסטרו (עם אורי בורי!), עובר דרך סרטים שמורכבים מחומרים ארכיוניים של המשפחה שלה, ומסתיים בעיצוב השפה הגרפית והטריילרים למופעי מחול של בת שבע (ובאמצע יש עוד הרבה).
 
אחת העבודות שלה שבטח כולכם (טוב, רובכם. קורונה וזה) ראיתם היא השעון הגדול רגע לפני שמגיעים לדיוטי פרי בנתב״ג, פרסומת לחברת השכרת הרכב שלמה סיקסט, שמראה בכל פעם את השעה באמצעות דימויים של מכוניות שנעות בכוריאוגרפיה מספרה לספרה. הפרסומת, שצולמה בכלל בבוקרשט, היא דוגמה לעובדה שהיא אוהבת להשתמש בפסיליטיז הספציפיים שיש לכל לקוח, וגם מתעקשת מתי שאפשר לצלם ולא להשתמש באפקטים בעריכה.
 
בפרויקט הגמר שלה בתואר השני בבצלאל, סרט קצר בן חצי שעה בשם ״ההבטחה״, היא שילבה חומרי ארכיון של בר ובת מצוות של ילדים.ות שונים שהתקיימו בשנות ה־90, יחד עם חומרים ארכיוניים של המשפחה שלה שאותם צילם אביה. מהגלם המשפחתי הזה יצא סרט שמייצג את רוח התקופה, את ההבטחות, התקוות, האמונה והאופטימיות ששרו אז. בימים אלה היא עובדת על סרט נוסף שמגיע מאותו העולם (אבל אסור לה ולנו לגלות הרבה עליו. עדיין). 
 
בתום התואר הראשון ניסתה לעבוד כאנימטורית אבל היתה, לדבריה, אחת מחורבנת במיוחד. אל בימוי הסרטים היא הגיעה בתחילה בתחושת נחיתות כי באה מתקשורת חזותית ולא מקולנוע, אבל היום היא יכולה להגיד שהיא כבר במקום שבו היא יכולה לבחור את הפרויקטים שלה (ובעיקר לא לבחור את אלה שהיא לא רוצה. היא כן היתה רוצה, נגיד, לביים פרסומת לדואר ישראל כי יש לה חולשה למוסדות ציבור. אנחנו לא שופטים).
 
החלקים שהיא הכי אוהבת ביצירה הם הרגע שבו הדברים מתחברים – בין אם מדובר בצילום ומחול או בליהוק מוצלח למותג אופנה. ״בתור במאי אתה הפרויקטור״, היא אומרת, ״וכשיש החלטה להפגיש בין דברים שברוב המקרים לא נפגשים, אתה מוצא את עצמך ממציא משהו חדש. זה מוביל לדבר הבאמת גדול שהוא הסטורי טלינג״. 
להאזנה

פרק 110 יאיר עדתו

יאיר עדתו הוא מנכ״ל ומייסד בריאה (Bria), סטארט־אפ ישראלי שמאפשר לקחת תמונות וסרטים ולייצר באמצעותם תוכן ויזואלי מותאם אישית, על ידי שילוב בין דאטה סינתטי לדאטה אמיתי. שתי הדוגמאות המרכזיות שיגרמו לכם להבין מה זה אומר הן: 1. לקחת תמונה מבנק תמונות קיים ולייצר בה תנועה דינמית כך שתהפוך למותאמת אישית; ו־2. להתאים קטלוג של אתרי אי־קומרס לקהל היעד הספציפי, כלומר בלחיצת כפתור להחליף דוגמנים, רקע וכן הלאה.
 
בריאה נולדה במעבדה בבאר שבע ועדתו הוא הפאונדר שלה, כך שמדובר בבייבי אמיתי, אבל הוא בעל רזומה מרשים בתחום – וזה התחיל בשלב מאוד (!) מוקדם בחייו. ״כבר בכיתה ב׳ ידעתי שאני הולך לעשות דוקטורט במתמטיקה״, הוא מספר. ״מתמטיקה היא סוג של אמנות, עוד דרך להסביר את העולם. בסוף אמנם עשיתי דוקטורט במחשבים, אבל זה בערך אותו הדבר. לאורך כל השנים אני מחפש את החלק הקריאייטיבי בתחום ואוהב להיות על התפר שבין יצירתיות לטכנולוגיה״.
 
מהפכת ה־AI שאנחנו חווים כרגע היא לדעתו רק בתחילת דרכה. ״לאורך כל חיי כטכנולוג, הטכנולוגיה תמיד אכזבה. עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא מפתיעה אותי לטובה ומתקדמת יותר מהר ממה שחשבתי. אין סיבה להגביל את מה שתוכנות AI יכולות לייצר לתמונות וסרטונים. בעתיד הן יוכלו לעשות גם שרטוטים של מנועים ותכניות של מטוסים. ברגע שלאנושות יש את הכלי הזה שיכול לייצר עולם – העולם הזה לא חייב להיות רק ויזואלי״. 
להאזנה

"בחמש דקות אתה רואה הכל בלייב"

אורי דואק מחברת טיל בע"מ עוסק בתחבורה חשמלית קלה, מקורקינטים חשמליים ועד לרחפנים ימיים. "ישראכרט 360" עוזרת לו לסגור עיסקאות ״ביזנס טו ביזנס״ ב-20-30 שניות, לנתח פעילות ולשפר מכירות – וכל זה בלי התעסקות בחשבוניות, צ'קים, טעויות אנוש ושטרות מזוייפים

להאזנה

מתקפת סייבר – היום שאחרי

מתקפת כופרה אלימה השביתה את כל השרתים של מארסק, חוץ מאחד בגאנה – שם היתה הפסקת חשמל שהצילה את החברה. "אני לא בטוח שזה הבסט פרקטיס לתוכנית שחזור״ אומר מתן ליברמן מחברת הסייבר סמפריס, שמתמחה בהגנה על מערך הזהויות הארגוניות. הוא מספר ל"סייברסייבר מועשר" איך הוא מחזיר לקוחות מקריסה תוך חצי שעה, מה זה "נו אסהול פוליסי", איך השם המקורי הממש-גרוע של החברה כמעט וקבר אותה, ולמה הוא יעשה הכל בשביל העובדים שלו

להאזנה

פרק 109: גילי גולנדר

גילי גולנדר היא מייסדת שותפה ב־Bazaart, פלטפורמת עיצוב ״לאנשים שאינם מעצבים״. האפליקציה קיימת כבר 10 שנים, ולאחרונה השתלבו בה גם אפשרויות עיצוב מבוססות בינה מלאכותית (אבל תכף נגיע אליהן).
 
גולנדר החלה את דרכה בעולם הטכנולוגי כמתכנתת, בהמשך היתה בעלת בלוג אופנה, ולפני עשר שנים חברה לשותפיה ויחד הקימו את Bazaart, במטרה ״לעזור לאנשים לפתור את כל צרכי העיצוב שלהם בעצמם: הזמנות לימי הולדת, ממים משעשעים, באנרים ליוטיוב, וידיאו לאינסטגרם. המנעד רחב ואנחנו משתדלים לעשות את זה פשוט לשימוש – לתת את הכלים והתוכן שאדם צריך כדי לעצב. כל יצירה ניתנת לעריכה מחדש כך שאפשר לפתח ספריית עיצוב ולא רק עיצוב בודד״.
 
המפגש הראשון שלהם עם הבינה המלאכותית קרה כבר לפני כמה שנים. ״התחלנו לשמוע על מה שקראו לו אז Deep Learning, שהיתה קפיצת דרך טכנולוגית. התחלנו להכניס כלים שמבוססים על הטכנולוגיה הזאת, הראשון שביניהם היה הורדת הרקע מתמונה כך שהאפליקציה משלימה את הרקע שנותר בעצמה. אלה היו הניצנים הראשונים של מה שמכונה היום Generative AI״.
 
לגבי השפעת הבינה המלאכותית על תחום האמנות והעיצוב, היא אומרת ש״כולנו מנסים להבין איך העולם ייראה. המהפכה הנוכחית היא השלב הבא באבולוציה: אמנים יצטרכו להשתדרג, לדעת להשתמש ב־AI בתור כלי כדי להעביר את המסר וליצור במהירות דברים יותר מורכבים״.
 
להאזנה

מאד'רהאקרית 🐱‍💻 סייברסייבר ע05פ12

נאורה שם-שאול (לשעבר; היום נאורה שם) היתה מראשונות האינטרנט והסייבר בישראל. היא היתה פורצת דרך – לפעמים פשוטו כמשמעו, כשפרצה לתיבת האימייל של עורך בכיר כדי לבקש עבודה. בפרק הזה אנחנו מביאים סיפור סייבר מראיון איתה בפודקאסט "דינוזאוריות רשת" של כרמל ווייסמן ומעין אלכסנדר על ההיסטוריה של הרשת הישראלית

להאזנה

כך תצליחי

כבר כסטודנטית היא הקימה חברה ומכרה אותה תוך שנתיים ובהמשך הקימה את Via Surgical יחד עם שותפים. היא עברה מאבקים וחוותה כישלונות לצד הצלחות מרשימות ביותר. המנכ"לית לשעבר לנה לוין, יזמת, מנטורית ואנג'לית המשקיעה בחברות הזנק, מספרת לנו איך עושים את זה

להאזנה

פרק 108: דוד עדיקא



דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל – יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה – אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) – אז מתחילה השיחה״.
 
בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. 
 
הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.
 
התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.
 
את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.
להאזנה