קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

לאחר שסיים תואר ראשון בתולדות האמנות ובחשבונאות (״אני חושב שאני הסטודנט היחיד בתולדות אוניברסיטת תל אביב שיש לו כזה תואר״), קובי קריגר הלך ללמוד תואר שני בניהול אמנות בלוס אנג׳לס. במחקר שפרסם לאחרונה הוא בדק את הקשר בין הרכב אתני לרקע סוציו־אקונומי ולשכר הנמוך, שאופייני למשרות התחלתיות בעולם האמנות. כעת הוא מבקש להכניס לעולם הזה מושגים של צדק חברתי (״חוסר הצדק החברתי שמוסדות תרבות ואמנות מעודדים, מאפשרים ומנציחים – זה גם לא נכון מבחינה אתית וזה גם לא מקצועי״).

במשך 14 שנה עובד גיא חביב בסניף הישראלי של סוכנות העיצוב והייעוץ Designit, חברה בינלאומית שהוקמה בדנמרק לפני 30 שנה, ושבין לקוחותיה אפשר למצוא מנעד רחב של חברות, החל מפפר, יס ואל על המקומיות, ועד ללופטהנזה, לגו ואל־ג׳י הבינלאומיות. בתפקידו כ־Executive Design Director הוא מרגיש שעליו ללהטט בין המשימות והפרויקטים השונים כמו די־ג׳יי, שמנסה לשים את האמביציה שלו (ושל החברה) במקום הנכון; כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית הוא מפתח בימים אלו את תחום הקריאייטיב־טכנולוג׳י; ובסוף בסוף הוא תמיד חוזר לעיצוב הגרפי, ליסודות – ״למתח בין המתכנת והמפתח שבו לבין העיצוב והצד החזותי״.

בין אם מדובר במיצב תאורה גדול הכולל טכנולוגיה מורכבת או בסדרת רהיטים מלבד ידני, יצירות לגלריות ולמוזיאונים או עבודות מוזמנות לבתים פרטיים, האוביקטים של אילה צרפתי נמצאים על קו התפר בין מלאכה, אמנות ועיצוב, ומה שמאפיין אותם הוא קודם כל התחושה האנושית והעבודה הידנית הרבה שהושקעה בהם. זו הסיבה שלפני ״אמנית״ או ״מעצבת״ היא אוהבת לכנות את עצמה כ״פועלת״: ״אני כל בוקר יורדת לסטודיו ומייצרת את העבודות: אוביקטים לחללים אנושיים, לסביבות פנים, שמשרים תחושה על החדר שבו הם נמצאים״.

עינת צרפתי מעדיפה להגדיר את עצמה כמאיירת שמספרת סיפורים, ולא כמאיירת וסופרת, למרות שכבר הוציאה לאור ארבעה ספרי ילדים שתורגמו ל־20 שפות ומכרו עשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. את ההבדל בין הסיפורים שמספרים מאיירים לסיפורים שמספרים ״כותבים״, היא מסבירה ב״רווח האיורי״: ״סיפורים של מאיירים יהיו שונים במקום שהם משאירים לאיורים לדבר; הם נותנים לאיור לספר את הסיפור״.

היא החלה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, אולם כעבור שנתיים עברה לניו יורק וסיימה במחלקה לאמנות בקופר יוניון. מאז, רקפת כנען מחלקת את זמנה בין שדות שונים של יצירה, הוראה ומחקר: אמנות, עיצוב, איור, קראפט ועוד. ב־2014 הציגה כנען – בתערוכת יחיד בגלריה פריסקופ – סדרת עבודות בטכניקות ליבוד קלאסיות ומודרניות, שסיפרו סיפור ״עם ובלי כנפיים״. לפני ארבע שנים היא הקימה את קבוצת חילוף חומרים – המורכבת מ־12 מעצבים, יוצרים ומרצים לעיצוב – כתגובה למשבר הסביבתי, ובכוונה לערער ולחשוב מחדש את סט הערכים והאמונות החברתיות־תרבותיות שמתוות את דרכנו בעולם. בחממת הביאנלה לאומנויות לעיצוב 2020 במוזיאון ארץ ישראל הציגה הקבוצה תערוכה, שמסכמת את הניסיון שלה עד כה לא רק לעסוק ברעיונות אקולוגיים, אלא גם לעשות זאת באופן אקולוגי.

למרות שהיא מעולם לא למדה עיצוב אופנה (אלא תולדות האמנות וספרות עברית), ושלדבריה רק ״הייתה שם במקרה״, זה לא הפריע לה להיענות ב־2016 להצעה של שחר סגל להקים ביחד את אתא, מחדש. וגם היום, חמש שנים לאחר מכן, הדבר שהכי קשה לה לעשות זה בגדים (״יש לי התנגדות פנימית לצורך לחדש. אנחנו חיים בלוחות זמנים מומצאים, אין כזה דבר יותר עונות בטבע, אז למה אני צריכה לחיות לפי עונות? ומה זה קולקציות? קולקציה היא הארון שלך״). יעל שנברגר על מילים שהיא לא אוהבת כמו שת״פ (״מילה מכובסת)״, על־זמני (״אין כזה דבר״) או שורטס (״באתא עושים מכנסיים קצרים. לא שורטס״); על המלכודת של לאהוב מאוד את ההיסטוריה של אתא, אבל לא להתאהב בה יתר על המידה (״להתאהב, כמו שאנחנו יודעים, זה עול״), ועל השאיפה ״הלא צנועה״ להחזיר ערך לבגד בעולם של שפע (״לנסות להפוך את הבגדים בחזרה לידידים לזמן ממושך. להגיד שזה בסדר אם תלבש אותו בשנה הבאה. להוציא מהשיח את האין ואאוט״).

תשע שנים לאחר שפתח את הסניף הראשון של אסופה על טהרת העיצוב הישראלי, ״בלי שום ניסיון, שום הכנה, שום ליווי״, ליאור ימין פותח סניף נוסף ברח׳ דיזנגוף בתל אביב. ״כשפתחתי את אסופה אמא שלי באה ממש בימים הראשונים ואמרה ׳וואו, יפה, נחמד והכל, אבל אין לי מה לקנות פה׳. בחנות ספרים אתה קונה ספרים, בחנות תקליטים אתה קונה תקליטים. מה קונים בחנות עיצוב? דברים שימושיים? ליופי? למטבח?״. תשע שנים לאחר מכן הוא מספר על האתגר בלהיות נאמן לקונספט, ומסביר את ההבדל בין לוקיישן לדסטיניישן, מה צריך לעשות כדי למכור, מה הקטגוריה הכי נמכרת, ולמה הוא לא חושב שהוא מנצל את המעצבים.

הוא הגיע מרחובות ללוס אנג׳לס כדי ללמוד אנימציה ב־Calarts, בית הספר לאמנויות שהקים וולט דיסני, וחודש לאחר שסיים את הלימודים יונתן טל מצא את עצמו מגשים חלום נוסף, כשהחל לעבוד במחלקת הפיתוח לסדרות הטלויזיה של דיסני. כעבור שנתיים יצא לדרך עצמאית (״הרגשתי שאני נמצא בכלוב של זהב, שעובד כמו מכונה משומנת, אבל זה לא מי שאני״), ומאז הספיק לביים סרט אנימציה קצר בטכנולוגית VR, ואת הפרסומת של סודה סטרים לרגל חודש הגאווה עם השחקנית האמריקאית לברן קוקס (״אם יש פרויקט שבמהלך הפיתוח שלו אין רגע שאני קצת מזיל דמעה, שמציף אותי, זה לא מעניין אותי. אני יודע שזה לא חשוב לי מספיק״).

עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשורת החזותית לתואר הראשון נשארו חוויה מכוננת לאופן שבו היא עושה וחושבת על אמנות (״זה גם איך הצופה קורא את העבודה, ולא רק איך הצופה רואה אותה״), כשאחד הדברים שמעסיקים אותה הוא איך עושים אמנות ״לא רכישה״ שאפשר להסתכל עליה, ושכמו מוזיקה היא בסוף מתפרקת ולא נשאר ממנה כלום.

בין אם מדובר בפרויקט הגמר בבצלאל שבו ברא מדינה דמיונית שהתבססה על אירוויזיון, כדורגל וכישוף; קליפ לברי סחרוף עם אלפי מדבקות בשחור־לבן; 500 מזרוני יוגה מאוירים בכיכר רבין ביום הכי ארוך בשנה; או ספר ילדים שכל דמות אויירה בו  בנפרד בתקופה של למעלה משנה – המאייר עמית טריינין מתמיד בעבודה קשה וסיזיפית בפרויקטים שלו. (״נולדתי בקיבוץ, הדי־אן־איי של תנועת העבודה נטבע בי מגיל צעיר, את העבודה הקשה צריך לראות״). וגם עכשיו, כשהוא ״בונה את כל הסלט הזה בפוטושופ״, לפני שהוא מתחיל פרויקט הוא קונה מכחול חדש ועדיין מתרגש לפני המגע הראשון של המכחול בדף.

כסמנכ״לית העיצוב של רשת טולמנ׳ס, היא מובילה את כל מהלכי הרשת שקשורים לעיצוב: אולמות תצוגה, קניינות, קשר עם ספקים ועוד; לסבא שלה הייתה נגרייה בקריית אתא, ועד היום היא זוכרת את הריח של הנסורת והצבע; והפעם הראשונה שביקרה בשבוע העיצוב של מילאנו הייתה בגיל 18, לפני שהתגייסה (״אני זוכרת שנשמטה לי הלסת ביום האחרון״). לירון שוורץ גילת על הקהל הישראלי (״זה פחות ׳טעם ישראלי׳ ויותר איך אנחנו חיים בארץ: משפחות גדולות שמארחות הרבה. תמיד מתקשרים אלי מאיטליה על מטבח גדול ושואלים מי גר בבית הזה, כשמבחינתי זה עוד בית״); על השפעת הקורונה על הרגלי הקניה של הקהל המקומי (״אנשים קנו הכל. אם לפני שנתיים היו אומרים לי שיקנו סלון שלם אונליין, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, אבל היום זה קורה״); ועל הכניסה של חברות ומעצבים חדשים לרשת (״אני מתחברת לסיפורים: כשאני רואה ספה אני לא רואה רק את הבד, את הגודל או אם היא נוחה או לא. אני רואה מי המעצב, מי היצרן, מי נמצא מאחוריה״).

התערוכה הראשונה שאצר עסקה ביערות של קנדה, ולאחריה הספיק להיות אוצר המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל, וחבר בצוות האוצרים של הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2012; הוא מאמין שאין הבדל רב בחשיבה בין עיצוב נוף לעיצוב בניין או לעיצוב פנים, ובשנים האחרונות נוח לו עם טייטל האדל״ש – ״אדריכל לשעבר״ (״אדריכלות דורשת סוג מאוד מסוים של אובססיה: זה מקצוע לא פשוט, ודאי בישראל, יש המון חלקים מייסרים במקצוע״). האדריכל דן הנדל על השפעת הקורונה על עולם העיצוב (״זה רגע מעניין לעיצוב פנים: איך דברים נראים מבעד לעדשת המצלמה״); ועל המאבק המתמיד להיות תקשורתי, בהוראה במחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה בשנקר, בתערוכות שהוא אוצר, ובטורי הביקורת שהוא מפרסם במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ (״אדריכלות היא ממש לא משהו אליטיסטי ליודעי חן בלבד. בוא נחשוב על ביקורת אדריכלות כמו על ביקורת מסעדות: בסופו של דבר אדריכלים אולי יקראו את הטור אבל אדריכלות היא מדיום פופוליסטי. כולנו משתמשים בבניינים״).

הוא מכנה את עצמו כ״מעצב טכנולוגיה״, וכשזכה ב־2013 בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית, מישל אובמה ציטטה בטקס שנערך בבית הלבן את האני מאמין של סוכנות העיצוב שהקים בשנת 2000, ניו דיל דיזיין (NewDealDesign); באותה סיטואציה הוא אף מצא את עצמו מבקש ממנה שלא תוציא את הפיטביט שלה מהחזייה (״היא אמרה ׳יש לי את זה בדיוק פה׳ ואני מיד שברתי את כללי הפרוטוקול ואמרתי ׳בבקשה אל תוציאי את זה׳״). גדי עמית על השינוי שעבר עולם העיצוב ב־20 השנים האחרונות; על החשיבות של יופי (״יופי הוא משהו אבסולוטי שנשפט באופן אינטואיטיבי. הוא משרת תפקיד חשוב בהבנת המהות של האוביקט, למה הוא נועד והאם הוא אוביקט טוב או רע״); על ההשפעה של המזג הים תיכוני (״אני שייך לכנופיה החמה, אני אוהב קקופוניה. יש לי בעיה עם הטרנדים המינימליסטיים שבאים מהצפון״); ועל האתגר לעצב רובוט שהשכנה מלמטה תאהב ולא תתקשר למשטרה כשהיא נתקלת בו ברחוב (״האתגר הוא ליצור מוצר שיש לאנשים מספיק אהבה אליו, שלא ירצו לזרוק אותו כל כך מהר״).

אחרי קריירה עניפה של קריינות ועיצוב פנים, בשנים האחרונות היא מלמדת – בעיקר עצמאיות – תקשורת אסרטיבית עם לקוחות (״אני עוזרת לנשים להרוויח יותר, מעלה את התל״ג של ישראל…״); ובתום ההרצאה הראשונה שלה – שכתבה ביומיים, ועיצבה ביומיים – הרגישה שמצאה את התדר שלה (״אש בשדה קוצים לא מתחיל לתאר את מה שקרה שם. הרגשתי שמישהו לוקח את כל הפיידרים שלי ומרים אותם לפול ווליום״). רונית כפיר על הברקת הקופי של חייה – מלא נעים לי לנעים מאוד (״אתה לא יכול להגיד אני אמן, אני לא איש מכירות. אם אתה רוצה למכור תצטרך ללמוד להיות איש מכירות״); למה היא לא נותנת הנחות (״גם בי יש את המקום הזה של לבוא לקראת. להתחשב. אבל מי שלא מבינה או מבין את המשמעות של הקורס שלי עבורו, זה לא מישהו שאני רוצה בקורס שלי״); והטריגר שגרם לה לעבור מעיצוב להרצאות (״לא יכול להיות שתעבדו כל כך קשה ותקבלו כל כך מעט״).

שלושה ימים לפני שהגיש את פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל, הוא התקשר באמצע הלילה למד״א שיעזרו לו לצאת מהתקיעות שלו כאמן (״אני צריך עזרה, אני מרגיש תקוע, תבואו לעזור לי. אני מרגיש שיש משהו תקוע בתוכי שלא יכול לצאת החוצה״). הוא אוהב להגדיר את עצמו כאמן וידאו, כשגם ברישומים הדיגיטליים שלו ההתחלה היא תמיד דימוי זז (״קולנוע הוא לא אוביקט, אתה לא מחזיק אותו ביד. הוא כמו מים: אתה זוכר את החוויה ומה שנשאר אצלך הוא לא הדי.וי.די שאתה מחזיק ביד״). כרם נאטור, שנבחר השנה על ידי מגזין פורבס לרשימת 30 מתחת לגיל 30, על השימוש בחוש הומור (״אני לא בדרן אבל לבדר זה חלק חשוב ומהותי ביצירה שלי. אפשר לצחוק על המוות. עליך. על הפדיחות שלך״), על האמונה באקראיות ועל החשיבות באיזון בין המוח ללב (״יש משהו גדול מאיתנו. לא תמיד ידעתי לשים לב לזה אבל חשוב לי להצליח להאמין במשהו גדול יותר, במה שאני לא יודע, בכוח של אהבה״).

חודשיים לאחר שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, הוא מצא את עצמו בשטוקהולם עובד ב־H&M, וכיום הוא חלק מצוות מעצבי הביגוד המחויט לבני נוער (עד גיל 18). במקביל הוא מפתח בלילות את מותג האופנה הדיגיטלית שלו, Placebo (״אני קוטורייה של דיגיטל, של פיקסלים. אני יושב ועושה פיטינג ללקוחות, מעלה ומוריד את המכפלת, שהתפר יהיה מדויק במקום. אני ממש עושה עבודה של קוטור דיגיטלי״), ולמרות שהוא מתלבש רק בצבעים מונוכרומטיים, הבגדים שהוא מעצב צבעוניים וגדולים מהחיים. רועי דרהי על החיים והעבודה בשטוקהולם; על האהבה לבגדים הדיגיטליים (״זו אותה אהבה לבגדים הפיזיים. לפעמים אני אפילו יותר מתרגש מהם כשאני רואה את התוצאה הסופית״); על הדרך ללימודים בשנקר (״בהתחלה לא התקבלתי אבל אני מרוקאי עקשן, ואמרתי אין מצב. שלחתי ללאה פרץ מכתבים, פקסים, אימיילים, וביום ההולדת שלי היא התקשרה כשהייתי בים עם חברים״); ועל הכישורים שנשארו איתו עוד מתנועת הצופים (״תוך כדי שנקר ריכזתי שבט. אני חושב שתמיד ישאר בי משהו מהרשג״ד הצעיר״).

היא עלתה לארץ מברזיל בגיל 18, למדה עבודה סוציאלית, והתאהבה בעולם הקרמיקה בצרפת מהשכן הקרמיקאי שלה, כשהתלוותה ללימודים של בעלה (״לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע״). כשהגיעה ״לדיסנילנד של הקרמיקאים״ בסין היא הפכה לאטרקציה מקומית (״כולם רצו להצטלם איתי ולגעת בי, קראו לי השרופה, ממשלת סין עשתה עלי סרט תיעודי״), ויצרה במפעל שמייצר צילינדרים לעמודי חשמל עבודות גדולות־ממדים, שנמכרו לראשונה ביריד צבע טרי. מרתה ריגר על המעבר מעיצוב וקראפט לאמנות, על מקור והעתק (״בסין אתה מקבל אישור רשמי שהעבודה שלך היא אוריגינל־קופי״), ועל התגובה שלה כשמבקשים ממנה לעשות הנחה ולהתכווצ׳ץ׳ (״אני לא מתכווצת יותר, התכווצ׳צ׳תי מספיק. היום אני רק גדלה״).

היא למדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והחלה את דרכה בעולם האופנה עם מדור אישי ב״זמן תל אביב״. במשך שש שנים פרסמה ביחד עם נילי לנדסמן בעיתון העיר את מדור האופנה ״הצעקה האחרונה״, שלימים יצא לאור כספר ״אחת מאיתנו״ בהוצאת כתר (״לא לגמרי הייתי מודעת למה שאני עושה. משהו באינטואיציה אמר לי לא להיכנס עמוק לתעשייה המאוד צבועה הזו: כל כך יפה מבחוץ וכל כך מכוערת מבפנים״). תמר קרוון על החיבור האישי שלה לאופנה (״גם בתקופות שהרגשתי הכי נמוך, בודדה ועצובה, מה ששימח אותי זה למרוח ליפסטיק אדום ולהתלבש בהמון צבעים ולצאת החוצה״); על הפער בין התדמית הזוהרת באינסטגרם לחיים עצמם (״כל קשר בין קוליות אלי לא קיים. הרבה פעמים אנשים פוגשים אותי ואומרים לי ׳וואוו, את נחמדה׳. למה שאני לא אהיה נחמדה?״); ועל היחסים המורכבים עם עולם האמנות, עוד מתערוכת היחיד הראשונה שאצרה לה הדס מאור ב־1997 (״היחסים שלי עם עולם האמנות תמיד היו כמו עם מאהב, שאני לא בטוחה שאני סגורה עליו, אם להפוך אותו ל־boyfriend, כי יש עליו דיבור לא יודע מי מה״).

המכירה הפומבית הראשונה שניהל באונליין הייתה ב־2014 (״הרבה לפני הקורונה״), ומלבד תפקיד הכרוז הנחשק (״נמכר!״), הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה הוא השילוב בין הצד האמנותי לצדדים הכלכליים והעסקיים של עולם האמנות (״להיות כרוז של מכירות פומביות זה לא משהו שלומדים, אולי זה משהו שנולדים איתו…״). אמיתי חזן מבית המכירות תירוש על למה המחיר ההתחלתי של עבודות נמוך בדרך כלל מהשווי הריאלי שלהן (״מי שמרשה לעצמו להשתוללל ולהציע את הסכום הכי גבוה, הוא שזה שיקנה בסופו של דבר את העבודה״), כמה אחוזים משלמים עמלה והאם אפשר להתמקח (ספוילר: לא ממש).

אחרי ביקורת קטלנית שקיבלה מרפי לביא בלימודי האמנות במדרשה (״הוא אמר לי שאני צריכה ללכת לפסיכולוג״), החליטה לחשב מסלול מחדש, ולאחר שהלכה לחפש רהיטים לביתה (״לא רציתי למצוא״), הרגישה שמצאה את הייעוד שלה בחיים. המעצבת שרית שני חי על עיצוב לילדים (״בתחילת הדרך אמרו לי למה לעצב לילדים? הם הורסים הכל״), על ועל עיצוב ככלי לשינוי חברתי ומריה מונטסרי שאמרה שמבוגרים מעריכים את הסביבה, אבל ילדים חווים אותה דרך החושים (״זאת הסיבה שאני אוהבת לעבוד עם ילדים, אתה לא צריך להגיד להם כלום״), ועל הסיבה שבגללה היא מקנאת באיקאה (״אני הסיוט של כל בעל מקצוע״).

אחרי קריירה של 20 שנות אוצרות במגזר הפרטי, היא נכנסה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות בשנת 2014, והייתה צריכה להתמודד עם השאלה ״למה משלם הארנונה ההרצלייני צריך לשאת על גבו את האוונגרד האמנותי״. היא לא רוצה להשתמש בתערוכה ככלי להעלאת שאלות, ולא רוצה לגייס את המוזיאון מבחינה אידיאולוגית (״רציתי שהקהל והקהילה יאהבו את המוזיאון כמו שאני אוהבת אותו״). ד״ר איה לוריא על למה לא צריך תואר ראשון בחשיבה ביקורתית כדי להתחבר, להבין או להרגיש, ולמה הדבר שהכי קשה לה בתפקיד זה להגיד לא (״זה רק נהיה יותר קשה משנה לשנה, בכל פעם זה שובר לי את הלב״).

למרות שהוא בכלל רצה ללמוד קולנוע ושאין לו תעודת בגרות, הוא מצא את עצמו לומד באחד מבתי הספר הטובים והוותיקים בעולם לאדריכלות (ה־AA בלונדון); כאדריכל הוא היה מעורב בכמה פרויקטי שיפוץ וחידוש משמעותיים: עיריית תל אביב, היכל הספורט ביד אליהו ומוזיאון ישראל; ויש לו ביקורת גדולה על האווירה החברמנית בתהליך ההכשרה של בתי הספר לאדריכלות בארץ, כמו גם על המשקל הקטן שיש לאסתטיקה בתרבות הישראלית (״אני פוגש לא מעט אנשים שגם אם האיכות תתנגש בהם במצח, הם לא יידעו לזהות מה זה הדבר הזה״). אסף לרמן על מרכז התרבות תאו (עטור הפרסים) שתכנן בהרצליה – מרכז רב תחומי חדש שמקדם תרבות, אמנות ותוכן איכותי וקהילתי – ועל הסיבה שבגללה סירב לשלם מס הכנסה כשזכה ב־2016 בפרס רכטר היוקרתי על ספריית נזריאן באוניברסיטת חיפה.

בשנת 2018 כל מי שפתח את תכנת האילוסטרייטור נתקל במסך הפתיחה שהוא אייר (״יש לי מלאך ששומר עלי באדובי״), ולמרות שעבד מאז עם הניו יורק טיימס, אפל, קרטון נטוורק ולקוחות בינלאומיים רבים נוספים, רק אחרי העבודה עם נייקי הוא הבין שאפשר טיפה להירגע ולא לחשוש מאיפה יגיע הלקוח הבא. אורי טור על איך עובדים בלי לתכנן מראש את האיורים ובלי לשלוח סקיצות ללקוחות (״אני קורא לזה work in progress״), ולמה בהשפעת אמא שלו הוא רוצה ללמוד סריגה.

היא הייתה בצוות ההקמה של צ׳קפוינט (עובדת מס׳ 7! ״עשיתי חשיבה עיצובית לפני שידעתי מהי חשיבה עיצובית״), ובמשך חמש שנים עמדה בראש התכנית לעיצוב תעשייתי בבצלאל. כשפרצה הקורונה והתבטלו כל תכניות חילופי הסטודנטים בעולם, היא יזמה תכנית חליפית: להקים סטודיו לעיצוב בבית החולים סורוקה בבאר שבע. מיכל איתן על היכולת של עיצוב לדמיין, לבנות אמון ולחשוב מחדש על מערכות (״מי אם לא אנחנו יכולים לעשות את זה״).

היא ניהלה במשך 20 שנה את חברת ההפקות מולטימדיה, שהביאה לארץ מגוון גדול של מופעים (״עם הרבה מחול, התשוקה האישית שלנו״), וב־11 השנים האחרונות היא המנכ״לית של להקת המחול בת שבע (״אני נורא אוהבת טבלאות אקסל״). דינה אלדור על הסדק שעבודות אמנות מטלטלות יוצרות, ״סדק שמערער משהו במבנים שאנחנו כל כך שבויים בהם״, ועל האתגר בלנהל מוסד תרבות ללא כוונת רווח (״אני לא יכולה לסבול את הפרדיגמה של מוסד תרבות בגירעון שמתבכיין. זה לא מתאים לי״).

 הוא מתכנן ערים, היה חלק מחיי הלילה וממועצת העיר של ירושלים, מנכ״ל את נמל תל אביב (סגר את האוקטופוס ואת הזום בתחילת שנות ה־2000), והפך את שבוע העיצוב ירושלים לאירוע העיצוב הציבורי הגדול בישראל. רן וולף על הטעויות וההצלחות בפרויקטים כמו נמל ת״א, נמל יפו, מתחם התחנה ובית הנסן, ולמה החלודה והסירחון של הדגים בנמל יפו והאבנים השבורות והדלתות המתקלפות בבית הנסן, הם הדברים הקטנים שעושים את ההבדל (״החוכמה היא לדעת מה לא לעשות״).

היא לא אוכלת שווארמה אבל הוקסמה מהמאכל ומהתפוצה העולמית שלו, עד שהחליטה להקים את ״בוטיק שווארמה״; ובמשך שנה וחצי עשתה 12 קעקועים, הראשון מביניהם ביום שקיבלה את ההודעה על הקבלה לחממת האמנים של יריד צבע טרי (״חרטתי על השווארמה את דגל כנות״). סתיו פורגס על למה הביאה את ההורים שלה למבחני הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, ולמה היא רוצה לעשות עבודת וידאו שבו היא מנקה את האסלה של מרסל דושאן עם סט ציפורניים של קארדי בי.

קולקציית הגמר שלה (״הנשים בחיי״) פתחה את תצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, ומאז היא הספיקה להלביש את ביונסה (5 פעמים!), נטע ברזילי (הקימונו באירוויזיון), זנדאיה ועוד. שחר אבנט על בד הטול שהפך להיות סימן ההכר שלה, ההחלטה לצאת לדרך עצמאית בזמן טיסה ללונדון, בדרך להתראיין ל־H&M, וההתמודדות היום־יומית עם האתגרים של מעצבת עצמאית בימי קורונה

היא למדה קרמיקה, אנימציה, משחק, אופרה, כדורעף, טקסטיל ואיור (ועוד); והייתה מהמאיירים הראשונים בארץ שאיירו במחשב והתלהבו מזה, כשהיה רק undo אחד (מה שלא הפריע לה כשהמחשב התקלקל לקחת רק את המסך לתיקון). בתיה קולטון על למה היא לא מחפשת את הילד שבה כשהיא מאיירת ספרי ילדים, ואיך היא התגלגלה להקים ביחד עם רוני פחימה את יריד החוטים.

כשרון חולדאי הציע לה לרוץ למועצת העיר היא אמרה לו שהיא לא פוליטיקאית (בתגובה הוא ענה ״גם אני לא״); וכשאצרה את התערוכה ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין, היא נאלצה להקליט הודעה למוקד העירוני שבו היא מסבירה שהפיגומים על גג הביתן הם עבודת אמנות. רויטל בן אשר פרץ על מה היא אוהבת במיוחד בתפקיד יועצת ראש העיר לאמנות, והמעבר מאחורי הקלעים של עולם האמנות לקדמת הבמה כאמנית פרפורמנס שנושאת במשרה ציבורית