קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

פרק 75: יסמין גודר

 

להאזנה

פרק 74: קרן בר־גיל



קרן בר־גיל היא אחת הנשים העסוקות בעולם האמנות המקומי: אוצרת עצמאית, מייצגת אמנים, יוזמת פרסים, מוציאה ספרים, בונה אוספים, מוכרת עבודות, מחברת בין אמנות ואוכל, ובטח שכחנו עוד כמה דברים. למרות ואפילו אולי בגלל שאין לה חלל משלה (ספוילר: זה כנראה ישתנה בקרוב), היא מצליחה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש – מתערוכה ללהקת כנסיית השכל, דרך סלון מכירה בביתה הפרטי, וכלה בפרס שנתי בשיתוף מוזיאון הרצליה.
״האמנים שאני עובדת איתם הם אמנים שיש לי איתם חיבור כאדם וחיבור כאמן״, היא אומרת. ״מה שאני מחפשת באמנות שלהם הוא שהיא תהיה חדשנית ומקורית ושיהיו טובים במה שהם עושים; ובסופו של דבר – שהעבודות לא ישאירו אותנו אדישים״.
להאזנה

פרק 73: אלון ספן

מה הקשר בין פרוקי רגליים, התחממות כדור הארץ והמעצב רון ארד? אלון ספן, המנכ״ל של מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב, מספר לנו איך התפקידים הקודמים שלו במדיטק חולון ובתיאטרון אורנה פורת תורמים לו בניהול המוזיאון הנוכחי; מדוע הוא לא מתערב בשיקולים של המנהלים האמנותיים שלו; למה חשוב שאמנות תהיה חלק אינהרנטי ממוזיאון טבע; וכמה קרוב אפשר להתקרב למוצגי בעלי החיים אצלם במוזיאון (רמז: קרוב מדי, לדעת אנשים מסוימים). 
להאזנה

פרק 72: נירה יצחקי

מאז שהקימה את גלריה שלוש בנווה צדק באמצע שנות ה־80 ועד היום, ורגע לפני פתיחה של חלל חדש ביפו העתיקה, נירה יצחקי – אולי ה־גלריסטית בהא הידיעה של סצנת האמנות המקומית – מספרת בקצרה (מאוד) על הדרך הארוכה שעשתה; על העובדה שהיא עדיין מתרגשת מהמפגש עם אמנים חדשים; ועל למה לדעתה החלל הוא גורם קריטי בבחירה של מה להציג בגלריה. בקרוב מאוד היא תשיק חלל חדש שילווה גם באתר חדש ו – שימו לב – פלטפורמה להצגה ורכישה של אמנות דיגיטלית, או כמו שאתם הצעירים אוהבים לקרוא לזה – NFT.

להאזנה

פרק 71: סער פרידמן

הלם הלם הלם. סער פרידמן, שותף בסוכנות המיתוג והפרסום Open ואחד ממייסדיה, מספר מה הקשר בין תהליך המיתוג של עמוד האינסטגרם של ״ישראל בידור״, שעוסק ברכילות סלבס, למיתוג שיצרו לתזמורת הפילהרמונית; איך בנו במהלך השנים את המיתוג של רשת הסופרמרקטים am:pm; ולמה הוא מקפיד לתת לצוות העובדים שלו תרגילי חשיבה יוצאי דופן.

להאזנה

פרק 70: הילה נועם

מפרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (דנידין מתנחל בהר הפלאות); דרך חוּצי, ספר קומיקס לילדים שכתבה ואיירה במשך חמש שנים (זוכה פרס ברווז הזהב ע״ש דודו גבע לשנת 2020); ועד לאנתולוגיות הקומיקס שערכה ביחד עם עומר הופמן (misdeeds ו״פרימיטיבס״ בהוצאת ברחש) – המאיירת הילה נועם מאמינה שאיור (ואמנות) הם המדיום והמקום להציג את הצדדים האפלים, המטרידים והקשים לעיכול של המציאות.
״העולם כל כך מוזר, ובשבילי ליצור רק דברים חמודים ומתוקים – אין לזה קורלציה עם המציאות, וזה גם לא מעניין אותי. הרבה פעמים מאיירים בארץ בורחים למקום המתוק, אולי דווקא כי המציאות קשה. וזה מה שעומר ואני ניסינו לעשות, להוציא אנשים מהמקום הזה, מה שלא אומר שאם אנחנו מדברים על נושאים קשים, לא יכול להיות בהם הומור)״.
להאזנה

פרק 69: הגר בן אשר

הגר בן אשר היא במאית, תסריטאית, שחקנית ומה לא. בסרטה החדש ״נשים מתות מהלכות״, שהופק בארצות הברית, היא עוסקת בסיפורן של תשע נשים אמריקאיות שנידונו לעונש מוות.
בן אשר מגיעה להתארח בתיק עבודות ומספרת מה ליוצרת ישראלית ולנשים האלה; האם אפשר להרגיש כלפיהן אמפתיה למרות הפשעים הנוראיים שביצעו; מדוע הזמן הוא אלמנט חשוב בשרטוט העלילה; וכמה מחקר נדרש לטובת הסרט.
וגם – מה ההבדל בין ליצור קולנוע בארצות הברית לליצור קולנוע בארץ, מהיכן המשיכה לדמויות נשיות בלתי קונבנציונליות, והאם כל זה שווה את ההשכמות לצילומים בארבע בבוקר (במינוס 17 מעלות).
להאזנה

פרק 68: יערה זקס

עם למעלה מ־150 אמנים; 30 אלף מבקרים (לא כולל כמה אלפים שלא הצליחו להיכנס); ועד שלוש וחצי שעות של עמידה בתור – מוזיאון הפופ־אפ בתל אביב הצליח לשמור גם בפעם השלישית על מעמדו כאחד מאירועי האמנות המתוקשרים של השנה.

האוצרת יערה זקס מסבירה את התופעה (״ברוכים הבאים ל־2022. אין שום פסול באמנות להמונים, באירוע שנותן במה לאמנים שלא עונים לסטנדרטים הישנים, שהוא אנטי תזה למה שקורה היום במוזיאונים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתערוכות והייתי מרגישה קצת טיפשה. פה אתה נכנס לתערוכה ומרגיש משהו, אתה לא צריך להיות מומחה״); על הביקורת שמושמעת נגד אמנות שכל תפקידה לכאורה הוא להצטלם יפה ולעלות לאינסטגרם (״הייתי שמחה אם היו מורידים קצת את הטלפונים ולא מצלמים כל פיפס בכל הבניין, אבל אנחנו חיים בעולם שהכל בו מתוקשר בתמונות, וככה אנשים משתפים את החיים שלהם״); ועל המקום היחיד שבו היא הייתה עומדת בתור גם 11 שעות (״בסוף זה לא או או, זה גם וגם״).

להאזנה

פרק 67: ענבל פינטו

בשנתיים האחרונות היא הספיקה לביים, לעצב את התלבושות ולעשות את הכוריאוגרפיה לאופרה פליאצ׳י; לשתף פעולה עם אתגר קרת ב״בחוץ״, סרט קצר שצולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית ומתאר את היום שאחרי הסגר; וליצור את ״החדר״, הפקת מקור של מרכז סוזן דלל, שבמהלכה זהותם של חפצים, מצבים ואנשים הופכת לנזילה.

ענבל פינטו על הדרך שעברה מאז שהקימה ב־1992 את להקת המחול שנושאת את שמה (״לפני 30 שנה יצרתי ממקום פחות מודע. היום אני מזהה את עצמי, את השפה שלי. ועדיין, בתוך המרחב הזה אני מנסה לגלות חוויה תנועתית שלא הכרתי. איפה אני יכולה לשכלל את המנעד״); על העיסוק הבלתי פוסק בגוף (״כשאני מביימת אופרה או כשאני עושה קרמיקה זה תמיד דרך הגוף. במחול אני מתעסקת במגבלות; מגבלה מייצרת אצלי עניין״); והכניסה של תחומים נוספים ליצירה כמו אנימציה, תלבושות ועוד (״לאורך כל תהליך היצירה אני מציירת. התלבושות והתפאורה הם לא משהו שמתהווה מעל משהו קיים. זה קורה במקביל ונובע ממני״).

להאזנה

פרק 66: רענן שטרן

מסטודיו של אמנית בגודל 15 מ״ר ועד לתכנון 10 מבנים בשכונת התקווה בתל אביב, האדריכל רענן שטרן (סטודיו RUST) מספר על האתגר בהתחדשות עירונית (״והאמונה באדריכלות שמפוסלת סביב בן האדם ולא להפך״); על הרצון לייצר אדריכלות צנועה (״שאפשר להמשיך לתפעל אותה מבלי לשלם למנקה זכוכיות בסנפלינג״); ועל המורכבות של עבודה עם לקוחות ותכנון בית לאנשים שיגורו בו (״כשאני רואה הודעה מלקוח בשש וחצי בבוקר אני יודע שהוא לא ישן בגללי. זו מעמסה מאוד רצינית על הלב: האם הסברתי מספיק. אולי דחפתי יותר מדי. אולי זה לא כלכלי. ואני יודע שלא תמיד אני צודק״).
להאזנה

פרק 65: אלישע אברז׳ל

אלישע אברז׳ל מספר על הדרך מאז שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2014; על החיבור בין הטכנולוגי והעכשווי לבין המסורתי, החמים והרומנטי (״שיוצר את המשהו החדשני״); על האישה היחידה שהצליחה *באמת* ללמד אותו עיצוב אופנה (״ד״ר מיכל פופובסקי. דרכה הצלחתי להכיר המון דברים״); על הסיבה שבגללה הוא לא מעצב בגדי גברים; ועל אורך הרוח שנדרש כדי להתנהל בעולם האופנה, בניגוד לבגדים שמיוצרים בייצור המוני ונמכרים ברשתות (״אופנה, במיוחד היום, היא לא בהכרח בגדים. זה משהו שיש בו הלך רוח, סגנון, הוויה. היא חלק מתרבות. אתה לא יכול לנתק אופנה מקולנוע, ממוזיקה, מסלבריטיז, מהרחוב״).
 
להאזנה

פרק 64: איל זקין

הוא עיצב לבית אריאלה לפחות 50 לוגואים שהלכו לפח, עד שהמילה פתוח הפכה לפתווווווווווווח (״מבלי לוותר על הספרים או על העברית״); ומנסה להבין מה אפשר לקחת מעבודה עם גופי תרבות לביטוח לאומי, מס הכנסה והמשטרה (״איך אני מגיע לקהל רחב יותר, יוצא מתל אביב, מגיע לחברים של ההורים שלי, דווקא בכלים של עיצוב, אמנות ותקשורת חזותית. לפעמים אני מוצא תשובות ולפעמים אני נשאר עם סימן  שאלה גדול״).
איל זקין על האתגר בלאצור את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ושכולם ייצאו ממנה מרוצים (הסטודנטים, המוסד והקהל); למה הוא לא אוהב לעצב סטוריז; והשאיפה להגיע למיצוי של רגע בזמן, אבל גם לדבר על נצח (״כשהייתי סטודנט עלו אצלי כל הזמן שאלות למה אני לא מעצב יותר טרנדי. מגניב. בשנים האחרונות הגעתי למקום טוב יותר שאני מקבל את המערכתיות שבי, ואז החיבור עם מקומות כמו מוזיואן תל אביב או בית אריאלה מייצרים שפה מעניינת שלא מנסה להגיד ׳הי, בואו לבלוק׳. וזה בסדר. יש מעצבים מעולים שיעצבו לבלוק, ואני, ממש מתאים לי לעצב לבית אריאלה״).
להאזנה

פרק 63: דורין פרנקפורט

בגיל 70, אחרי למעלה מארבעה עשורים של פעילות בשדה האופנה, ותוך כדי שהיא עובדת על ספר (!) ותערוכה (!), היא עדיין חושבת שהעובדה שהיא מוכרת את הבגדים שהיא מעצבת ״זה נס שמתרחש כל יום״; ובמהלך הקורונה היא הבינה שהיא יכולה לבחור לעשות רק את מה שהיא אוהבת, וגילתה שיש לה יכולות של ״רשת, טקסטים, אינטרנט, מיתוג, פרסום, IT. אני איש ה־IT של המפעל״.
דורין פרנקפורט על העיסוק רב השנים בנושאים חברתיים כמו שוויון זכויות, מגדר ומיחזור (״דברים שכבר אז הרגישו לי נכון והיום יש להם שמות. אני יודעת שאני לא מידתית בשום דרך. אין לי טאקט בשקל. ומצד שני מאמינה בהכלה ובהקשבה״); על עיצוב בקונטקסט של תרבות ומקומיות (״ההשראות הן תמיד הסיפור של הארץ. אלה בגדים שמספרים את הסיפור של הארץ ושנועדו לישראל״); ועל הזכרונות שתמיד יהיו קשורים במה לבשנו ולא במה שהיה תלוי על הקיר (״תמיד נזכור מה מה לבשנו. כשלבוש הוא כל כך חשוב, הוא לא רק כסות ולא רק טרנד; הוא חלק מאיתנו והוא מספר סיפור״). 
 
להאזנה

פרק 62: אביב גרינברג

ב״קולוריזם״, פרויקט הגמר מ־2017 בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, הוא הציג מיצב שכלל בין השאר מבחנות, צינורות ומיכלים שקופים, שיצרו קשת צבעונית מנוזלי ניקוי וחיטוי. מאז, צבעי הניאון המפתים, הריחניים ומלאי הכימיקלים, הפכו לסימן ההכר שלו, לאחר שהציג אותם, בין השאר, במיצב בכניסה לחממת האמנים של יריד צבע טרי, בזומו קריית ים ובמשרדי פייסבוק בתל אביב.

אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.

להאזנה

פרק 61: אורן פישר

הוא רקד בסניף ביטוח לאומי, צייר ציור קיר ענקי לגרינפיס בקריית המלאכה, שרף עבודות אמנות בכיכר המדינה, זכה בפרס הפטיש בחממת האמנים של יריד צבע טרי והציג תערוכת יחיד (״נשמות״) בגלריה סותבי׳ס שזכתה להצלחה מסחררת, אבל מה שמעסיק אותו בשבועות האחרונים הוא הממים (memes) שזוכים להצלחה מפתיעה בעמוד האינסטגרם שלו כמו ״ספה נפתחת״ (״זה בדיחות קרש ברמה הכי נמוכה. אחרי כל הדברים הרציניים וה־yo yo תראו אותי׳, רציתי להתעסק בשטויות שתמיד אהבתי. אני פשוט נהנה מזה״).
אורן פישר על מכלול המדיומים שבהם הוא פועל (״המדיום הוא לא פקטור בשום צורה, הכל תלוי איך אני קם בבוקר״); על הנפש שמחולקת לשתיים (״מצד אחד אני אדם נורא ריאלי ופרקטי, איש משפחה חמוד. הצד השני, היצירתי, האימפולסיבי, הוא זה שחי את הרגע. זה קשה, לא קל להיות אני…״); ועל הכובע שעיצב למסך הלבן, ושמי שרצה אחד משלו היה לא אחר מקניה ווסט.
להאזנה

פרק 60: מרב סלומון

במשך 11 שנים היא עמדה בראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, תפקיד שהקנה לה השפעה מכרעת על התפתחות סצינת האיור המקומית; לפני חמש שנים היא פתחה את Salomon & Daughters, הוצאת ספרים שמתמקדת בספרות חזותית למבוגרים – ספרות שלדימוי יש את החלק הארי ביצירה הספרותית; ואם זה לא מספיק – בנוסף למו״לות, להוראה וליצירה האישית, היא מכהנת גם כראש המרכז להוראת אמנות ועיצוב בבצלאל.
מרב סלומון על ההחלטה להקים הוצאת ספרים פיזיים בעידן הדיגיטלי (״זו לא תחרות. אין מנצח. התרבות מרוויחה שיש גם וגם״); על ההכרח ליזום בשביל להגשים חלומות (״הבנתי שאם אני אגיד את זה מספיק פעמים באופן משכנע אז העולם יאמין לי, וזה יותר קל ממה שזה נראה״); על ההגדרה של איור ועל הכניסה שלו לחלל המוזיאלי (״יש שני סוגי ביקורים של איור במוזיאון: או שהוא מבקר כתייר זמני – הוא בא מעולם האיור ומתארח במוזיאון באופן זמני – או שהוא מתאזרח במוזיאון והופך להיות עוד מדיום אמנותי שיש לו את כל הזכויות, ואז פחות עולות השאלות ביחס לאיור ויותר שאלות של תוכן״).
להאזנה

פרק 59: אור רוזנבלום

אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״).

אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות – וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.

להאזנה

רק 58: ג׳ייסון דנינו הולט

חשבון האינסטגרם שלו נמחק עקב״עודף תשוקה ויצר״; תערוכת היחיד שלו, Monogamy Kiils, הייתה תערוכה שהיא חנות שהיא השקת מותג שהיא סלון (״יש לי סלון נורא יפה אבל אני לא מארח אף אחד״); וספר הפרוזה שהוציא לאור בימים אלו, ״צילום מסך״, מספר את סיפורו של ילד, נער מתבגר וגבר צעיר ללא שם, מסע התבגרות שהוא סיפור חניכה מינית שהיא גם חלום בלהות (״אסוציאטיבי, נרקוטי, ספק אמיתי ספק מדומיין״).
ג׳ייסון דנינו הולט על העיסוק במדיומים רבים (״האוצר בר ירושלמי אמר לי שאני לא מונוגמי לאף מדיום. אני מצייר אבל אני לא צייר. הוצאתי ספר אבל אני לא סופר. אני מנהל תיאטרון אבל לא איש תיאטרון. אבל כן אמן״); על השאלה שהוא נשאל הכי הרבה על הספר – כמה ממנו אוטוביוגרפי (״ברמה הרגשית הוא וידוי לגמרי. האירועים, האנשים, הם בהשראה, ופה נכנס חזק המעשה הספרותי. אז כמובן שהחיים שלי שם אבל גם של הרבה אנשים אחרים וחיים מדומיינים); ועל האמונה שלכל אמן יש סיפור אחד בלבד בחיים שהוא חייב לספר, משהו שאין לו מילים, וכל חייו הוא ינסה להעניק לו מילים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם (״בסוף יש לי נפש אחת קטנה ומיוסרת״).
להאזנה