קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳).  אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה – ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ – סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר. גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי.  על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים – גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה – בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״. על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.





מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה – אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.













אוריאל מירון הוא אמן שעוסק בעיקר בפיסול, אבל יש לו בנוסף תואר בספרות והוא מלמד בשנקר במקביל למחלקה לאמנות, גם במחלקה לעיצוב תכשיטים. מבחינתו, הכל נובע מאותו המקום: ״יש לי כושר התבוננות, אני יכול לנסח את מה שאני רואה״.

את דרכו החל בלימודי ספרות באוניברסיטת ייל בארה״ב, אבל תוך כדי למד גם צילום וגילה שהמקום שבו הוא מרגיש את הזרימה התודעתית הנכונה עבורו הוא לא בכתיבת עבודות אלא ביצירה חזותית. הוא חזר ארצה ונרשם ללימודי אמנות בבצלאל, שם התברר לו שמה שהוא הכי רוצה לעשות הוא פיסול (דווקא אז, כשהמערכת סימנה שהדרך הנכונה לעסוק בתלת־ממד היא רק באמצעות מיצב).

במהלך השנים זכינו לראות פסלים של מירון שעשויים מחומרים שונים, מעץ ועד כסאות כתר שאיתם ניהל מערכת יחסים ארוכה. הנטיה שלו מתחילת דרכו היא להתמקד באוביקטים בודדים (״יש לי נטיה ילדותית להתייחס לפסלים כישויות או יצורים״), ורבים מהפסלים שלו מתחילים דווקא באוויר. ״החלק הראשון שאני יוצר תלוי פיזית מהתקרה, ואז אני מתחיל לפתח את האיברים שלו, שמייצרים מסלול התבוננות שלא נכנע למבט אחד. אחד המקומות הכי טעונים באוביקט הוא המקום שבו הוא פוגש את הרצפה״.

״אני לא עושה אמנות שצריך ידע כדי להבין אותה. אני חושב שהאמנות שלי יכולה לדבר לכל אדם שיש לו סבלנות להסתכל עליה. אני חושב שהתבוננות צריכה להיות אקטיבית״. ויש לו גם שיטה שפיתח במהלך השנים: כשהוא מבקש מאנשים להתבונן ביצירות האמנות שלו, הוא מכריח אותם לקחת את הזמן ולספר את הדברים הכי פשוטים וטכניים שהם רואים לפניהם. ״בשבילי, זה המעשה התקשורתי וזה הכי חשוב. אם אני מלעיט את הצופה בקונטקסט אני סותם את הגולל על התפתחות דיאלוג שיפרה גם אותי״.

מוזמנים לנסות את השיטה שלו בפעם הבאה שאתם עומדים מול יצירת אמנות כלשהי, מעניין מה ייצא מזה. 



איתי אקסלרד הוא רקדן וכוריאוגרף, רק בן 27 אבל מאחוריו כבר עשור של קריירה במסגרת להקת בת שבע (שאליה הצטרף בגיל 17!) ובתקופה האחרונה גם כיוצר בתחום המחול בעצמו – עם טרילוגיה בשם ״אינדיגו״ שהמופע השני במסגרתה עלה לאחרונה ב־CCA. ״אינדיגו״, אגב, כמו הצבע, כמו השיר של נינה סימון וגם כמו התחושה המלנכולית.

כילד עם הפרעות קשב וריכוז שגדל באור יהודה הוא תמיד מצא מפלט בתנועה, אבל לקח לו זמן עד שצעד פנימה אל תחום המחול. בדיעבד, הוא מספר, הדבר שהוא הכי אוהב בריקוד ובתנועה הוא שמדובר בעניין אוניברסלי. ״כל אחד ואחת יכולים ללמוד על העולם ועל מה שקורה בנפש ובגוף דרך תרגול של תנועה בצורות שונות. ולכולנו יש גבול ולכולנו יש נפש״ (ואנחנו נוסיף שלכולנו גם יש גוף).

מאז שעזב את בת שבע החל אקסלרד מסע נדידה שהתחיל בשוודיה, חזר ארצה והמשיך לספרד וברלין ולמקומות נוספים. ״בכל מקום ובכל רגע למדתי ואספתי פיסה מעצמי ששדרגה אותי ותכנתה אותי אחרת״. במהלך המסעות האלה העמיק את העניין והעיסוק שלו בתנועה שמשוייכת לתרבות הרחוב, למגמת הנשפים וריקוד הווג שהחל בשנות ה־80 בהארלם (צפיתם.ן ב־Pose? אם לא, גשו לצפות מיד. אבל רק בעונה הראשונה). ״יש משהו בענף הזה של ריקוד והתרבות הזו שהוא מאוד משחרר. בפלואידיות שלו, בטווסיות והחוצפה; משהו שאני מוצא אותו בעצמי ורציתי לתת לו מקום להשתחרר ולהתגלות״.

במהלך השנים האחרונות הוא גם מלמד מחול, עכשיו בין השאר בבית הספר התיכון בליך שבו למד בעצמו. בעתיד הקרוב, מלבד עבודה על החלק השלישי בטרילוגיה, הואייסע ללמד גם באמסטרדם (״שאוט אאוט למי שנמצא שם ובעניין של ללמוד מחול״), ואחר כך ייסע להתנדב במרוקו(!) ויעבוד עם ילדים מקומיים דרך המחול והתנועה. ככלל, הוא אוהב לעבוד עם א.נשים שאינם מעולם המחול, למרות שגם העבודה עם רקדניםהיא מדהימה עבורו. במהלך ההאזנה לפודקאסט הוא ממליץ לכם.ן לזוז, ואם אי פעםתנסו לשקר לו – הוא כנראה יידע לזהות את זה דרך הגוף שלכם.ן.ראו הוזהרתם.ן. 

שאול כהן הוא יוצר, מעצב תעשייתי, פרזנטור(!), שאמנם לא רוצה להיות מוגדר רק בגלל זה אבל בואו נודה בזה – הוא גם ההוא מהבניינים המיניאטוריים, שבזכותם התפרסם בשנים האחרונות. הוא התחיל לעצב אותם לגמרי במקרה, לטובת תערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. אז הוא התאהב דווקא בבניינים המקומיים, אלה עם המזגנים המטפטפים, כתמי הבוץ ואנטנות הלווין. ״ראיתי את החיים שבבניין״, הוא אומר, ״ואני חושב שזה גם הקסם בעבודות, שהן מצליחות להעביר רגש״.

מאז ועד היום הוא בונה בניינים: מצלם, ממדל בתוכנות תלת־ממד, מדפיס במדפסת תלת־ממד ואז מתחיל לטפל בהם ידנית, בניסיון להיות כמה שיותר קרוב למקור, קצת כמו בציור ריאליסטי. כשהתחיל עם הבניינים עוד היה שותף ב־3D Factory, אבל בשנה האחרונה התמסר לעבודה העצמאית שלו ומכר את חלקו בעסק.

הוא מגיע מדי בוקר לסטודיו, שבו הוא כבר מעסיק ארבעה עובדים, ומייצר בניינים על פי הזמנות של לקוחות. לרוב אלה יהיו הבניינים שהם גדלו בהם, או כאלה של בני משפחה או בתים ישנים שגרו בהם פעם. רוב הבניינים הם אמנם תל אביביים (והוא גם עוקב תדיר אחרי השינויים שקורים בהם בכל פעם שהוא נוסע על האופניים), אבל לצידם בנה כבר בניינים ובתים מפתח תקווה ועד ניו יורק.

לצד הבניינים הוא יוצר גם בשביל הנפש והצחוק סדרה של אוביקטים ישראליים הומוריסטיים. ״זה פרויקט שהתחלתי במהלך התואר השני בבצלאל והיום יש בו כבר למעלה מ־100 פריטים, שכנראה רק ישראלים יבינו״. בין השאר הוא כולל פלסטר אכיל להדבקה על פיתה שנוזלת ממנה טחינה, כומתה שמתנפחת לכרית כדי לאפשר לחיילים לישון בנינוחות בתחנות האוטובוס, וגם סדרה של כדורי שלג שהפכו אף הם ללהיט מסחרי – שבתוכם דימויים של פחי זבל, טרמפיאדות, תיבות דואר ודוכני פיס.

יחד עם חבריו מהתואר השני בעיצוב תעשייתי יזם גם את ״חוג עיצוב״ ובימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים מעולם הפופ־ארט. ובקרוב ממש גם תראו אותו בפרסומות; אייל קיציס, מאחוריך.