קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

פרק 113: ירמי פינקוס

ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).
 
גם כשהוא עוסק באיור – מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״.
 
למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״. 

 

להאזנה

פרק 112: רחלי שרפשטיין



רחלי שרפשטיין היא מעצבת מוצר שבשנים האחרונות מפרגנת לעצמה (ולנו) לגלוש לשדה האמנות. אתם אולי מכירים אותה בזכות העבודות שלה שמכילות מראות בווריאציות שונות – אבל היא בכלל לא רואה אותן כמראות, אלא כאוביקטים שיוצרים השתקפויות.

שרפשטיין למדה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בוויטל (לצעירים מביניכם – זה שהפך בהמשך לשנקר), ולתואר שני בעיצוב מוצר במילאנו. במשך שנים היתה בעלת סטודיו לעיצוב מוצר בשם Ooga, שלדבריה ״היה בית ספר מעולה, שפיתח את הרצון שלי לייצר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים בתחום שלי וגם בהרבה תחומים אחרים״. וגם כשהיא פועלת במה שהיא מגדירה היום כשדה האמנות, המניע שלה הוא לייצר פעולה: ״זו הליבה של המקצוע שלי, לייצר פעולה רגשית או תנועתית, כזו שמזמינה למשחק את כל מי שמתבונן באוביקט״.

העניין שלה במראות (אוקיי, בהשתקפויות) החל גם כביקורת, בין השאר ביקורת עצמית, לעיסוק הבלתי פוסק שלנו בטלפונים. משם היא נסחפה לרעיון הקליידוסקופ שבאמצעותו היא מנסה לפתוח את המבט שבדרך כלל מצטמצם לידי אותו אוביקט קטן שאנחנו מחזיקים ביד. במקביל, היא מתרפקת על משחקים נוסטלגיים ומנסה לדלות מהם הרבה מההשראות לעיצובים שלה. ״גדלתי כבת יחידה, ובגלל שלא היה לי עם מי לשחק בתוך הבית, רכשתי מיומנות שאיפשרה לי להזמין כל מי שיכולתי מבחוץ לשחק. זה גם מה שאני עושה עם האוביקטים – אני מזמינה אחרים למשחק״.

בין לבין היא גם מנקנקת זכרונות, ואולי יצא לכם לראות את התוצאה בזומו, המוזיאון הנייד שהתקיים בשנה שעברה במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה. את הניקנוק הזה היא מתכוונת להמשיך ולגלגל ואולי גם להשתמש בו בעבודה עם תעשיות גדולות יותר. יום אחד, אולי, גם לכם יהיה נקניק כזה, כי היא היתה שמחה שהעיצוב שלה היה מגיע לכל בית (אז חברות עיצוב גדולות בינלאומיות – אם אתן שומעות או קוראות, זה הזמן). ״אני מאמינה שלעיצוב יש השפעה על כל מי שחווה אותו, ובהחלט הייתי רוצה להיות זו שמעניקה את החוויה״.

להאזנה

פרק 111: רוני עזגד המבורגר

רוני עזגד־המבורגר היא במאית, יוצרת, עורכת ומרצה, בוגרת התואר הראשון בתקשורת חזותית בשנקר והתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. העבודה שלה מגוונת ונעה על הציר שמתחיל בבימוי פרסומות לקסטרו (עם אורי בורי!), עובר דרך סרטים שמורכבים מחומרים ארכיוניים של המשפחה שלה, ומסתיים בעיצוב השפה הגרפית והטריילרים למופעי מחול של בת שבע (ובאמצע יש עוד הרבה).
 
אחת העבודות שלה שבטח כולכם (טוב, רובכם. קורונה וזה) ראיתם היא השעון הגדול רגע לפני שמגיעים לדיוטי פרי בנתב״ג, פרסומת לחברת השכרת הרכב שלמה סיקסט, שמראה בכל פעם את השעה באמצעות דימויים של מכוניות שנעות בכוריאוגרפיה מספרה לספרה. הפרסומת, שצולמה בכלל בבוקרשט, היא דוגמה לעובדה שהיא אוהבת להשתמש בפסיליטיז הספציפיים שיש לכל לקוח, וגם מתעקשת מתי שאפשר לצלם ולא להשתמש באפקטים בעריכה.
 
בפרויקט הגמר שלה בתואר השני בבצלאל, סרט קצר בן חצי שעה בשם ״ההבטחה״, היא שילבה חומרי ארכיון של בר ובת מצוות של ילדים.ות שונים שהתקיימו בשנות ה־90, יחד עם חומרים ארכיוניים של המשפחה שלה שאותם צילם אביה. מהגלם המשפחתי הזה יצא סרט שמייצג את רוח התקופה, את ההבטחות, התקוות, האמונה והאופטימיות ששרו אז. בימים אלה היא עובדת על סרט נוסף שמגיע מאותו העולם (אבל אסור לה ולנו לגלות הרבה עליו. עדיין). 
 
בתום התואר הראשון ניסתה לעבוד כאנימטורית אבל היתה, לדבריה, אחת מחורבנת במיוחד. אל בימוי הסרטים היא הגיעה בתחילה בתחושת נחיתות כי באה מתקשורת חזותית ולא מקולנוע, אבל היום היא יכולה להגיד שהיא כבר במקום שבו היא יכולה לבחור את הפרויקטים שלה (ובעיקר לא לבחור את אלה שהיא לא רוצה. היא כן היתה רוצה, נגיד, לביים פרסומת לדואר ישראל כי יש לה חולשה למוסדות ציבור. אנחנו לא שופטים).
 
החלקים שהיא הכי אוהבת ביצירה הם הרגע שבו הדברים מתחברים – בין אם מדובר בצילום ומחול או בליהוק מוצלח למותג אופנה. ״בתור במאי אתה הפרויקטור״, היא אומרת, ״וכשיש החלטה להפגיש בין דברים שברוב המקרים לא נפגשים, אתה מוצא את עצמך ממציא משהו חדש. זה מוביל לדבר הבאמת גדול שהוא הסטורי טלינג״. 
להאזנה

פרק 110 יאיר עדתו

יאיר עדתו הוא מנכ״ל ומייסד בריאה (Bria), סטארט־אפ ישראלי שמאפשר לקחת תמונות וסרטים ולייצר באמצעותם תוכן ויזואלי מותאם אישית, על ידי שילוב בין דאטה סינתטי לדאטה אמיתי. שתי הדוגמאות המרכזיות שיגרמו לכם להבין מה זה אומר הן: 1. לקחת תמונה מבנק תמונות קיים ולייצר בה תנועה דינמית כך שתהפוך למותאמת אישית; ו־2. להתאים קטלוג של אתרי אי־קומרס לקהל היעד הספציפי, כלומר בלחיצת כפתור להחליף דוגמנים, רקע וכן הלאה.
 
בריאה נולדה במעבדה בבאר שבע ועדתו הוא הפאונדר שלה, כך שמדובר בבייבי אמיתי, אבל הוא בעל רזומה מרשים בתחום – וזה התחיל בשלב מאוד (!) מוקדם בחייו. ״כבר בכיתה ב׳ ידעתי שאני הולך לעשות דוקטורט במתמטיקה״, הוא מספר. ״מתמטיקה היא סוג של אמנות, עוד דרך להסביר את העולם. בסוף אמנם עשיתי דוקטורט במחשבים, אבל זה בערך אותו הדבר. לאורך כל השנים אני מחפש את החלק הקריאייטיבי בתחום ואוהב להיות על התפר שבין יצירתיות לטכנולוגיה״.
 
מהפכת ה־AI שאנחנו חווים כרגע היא לדעתו רק בתחילת דרכה. ״לאורך כל חיי כטכנולוג, הטכנולוגיה תמיד אכזבה. עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא מפתיעה אותי לטובה ומתקדמת יותר מהר ממה שחשבתי. אין סיבה להגביל את מה שתוכנות AI יכולות לייצר לתמונות וסרטונים. בעתיד הן יוכלו לעשות גם שרטוטים של מנועים ותכניות של מטוסים. ברגע שלאנושות יש את הכלי הזה שיכול לייצר עולם – העולם הזה לא חייב להיות רק ויזואלי״. 
להאזנה

פרק 109: גילי גולנדר

גילי גולנדר היא מייסדת שותפה ב־Bazaart, פלטפורמת עיצוב ״לאנשים שאינם מעצבים״. האפליקציה קיימת כבר 10 שנים, ולאחרונה השתלבו בה גם אפשרויות עיצוב מבוססות בינה מלאכותית (אבל תכף נגיע אליהן).
 
גולנדר החלה את דרכה בעולם הטכנולוגי כמתכנתת, בהמשך היתה בעלת בלוג אופנה, ולפני עשר שנים חברה לשותפיה ויחד הקימו את Bazaart, במטרה ״לעזור לאנשים לפתור את כל צרכי העיצוב שלהם בעצמם: הזמנות לימי הולדת, ממים משעשעים, באנרים ליוטיוב, וידיאו לאינסטגרם. המנעד רחב ואנחנו משתדלים לעשות את זה פשוט לשימוש – לתת את הכלים והתוכן שאדם צריך כדי לעצב. כל יצירה ניתנת לעריכה מחדש כך שאפשר לפתח ספריית עיצוב ולא רק עיצוב בודד״.
 
המפגש הראשון שלהם עם הבינה המלאכותית קרה כבר לפני כמה שנים. ״התחלנו לשמוע על מה שקראו לו אז Deep Learning, שהיתה קפיצת דרך טכנולוגית. התחלנו להכניס כלים שמבוססים על הטכנולוגיה הזאת, הראשון שביניהם היה הורדת הרקע מתמונה כך שהאפליקציה משלימה את הרקע שנותר בעצמה. אלה היו הניצנים הראשונים של מה שמכונה היום Generative AI״.
 
לגבי השפעת הבינה המלאכותית על תחום האמנות והעיצוב, היא אומרת ש״כולנו מנסים להבין איך העולם ייראה. המהפכה הנוכחית היא השלב הבא באבולוציה: אמנים יצטרכו להשתדרג, לדעת להשתמש ב־AI בתור כלי כדי להעביר את המסר וליצור במהירות דברים יותר מורכבים״.
 
להאזנה

פרק 108: דוד עדיקא



דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל – יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה – אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) – אז מתחילה השיחה״.
 
בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. 
 
הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.
 
התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.
 
את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.
להאזנה

פרק 107: גיל פרי



גיל פרי הוא המנכ״ל ואחד המייסדים של הסטארט־אפ D-ID, חברה שמייצרת בני אנוש דיגיטליים. טוב, לא לגמרי בני אנוש: הם משתמשים בבינה מלאכותית כדי לחבר בין תמונה וטקסט כדי לייצר וידאו של אדם מדבר. כלומר – אם תשלחו להם תמונה שלכם וטקסט כתוב, הטכנולוגיה שלהם תוכל לייצר סרטון שלכן אומר את אותו הטקסט, באיכות הכי מתקדמת שישנה היום.
 
ההתחלה של D-ID היתה בשנת 2017, כשבשנים הראשונות הם התעסקו בכלל בתחום זיהוי הפנים. הם גייסו כספים ואת מומחי הדיפ־לרנינג הטובים בעולם, ותוך כדי תקופת הקורונה זיהו הזדמנות למשהו אחר וגדול הרבה יותר. ״התעסקנו ב־AI גנרטיבי עוד לפני 2017״, מספר פרי, ״ובנוסף הבנו שאנחנו יכולים להיות מובילים בתחום החדש הזה, בפוקוס על וידאו ובני אדם. הבנו את העוצמות של הדבר הזה, את העובדה שהעתיד יאפשר לייצר הפקות שלמות באמצעות AI״.
 
הסטארט־אפ עובד בעיקר עם חברות גדולות ומתמקד בעיקר בהוראה, חינוך ושיווק – בכל שפה. עד כה הם ייצרו 107 מיליון סרטוני וידאו, והיד עוד נטויה. בשלב מסוים הם הבינו שהם יכולים גם להשפיע ולקחת את הטכנולוגיה כדי לעשות טוב. לכן, לצד החברות המסחריות הם מיצרים גם פרויקטים פרו־בונו. אחד המוכרים שבהם בישראל היה ״הקשיבי בקולן, הקשיבי בקולך״ שבו יצרו סרטונים של נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהן שכמו מתעוררות לחיים ומזהירות בקולן נשים אחרות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. במקומות אחרים בעולם הם יצרו גם קמפיין להעלאת מודעות לנגיף ה־HIV, לילדים נעדרים ועוד.
 
בסוגיית היכולת לקחת את הטכנולוגיה הזו למקומות פחות טובים (ואפילו מפחידים) אומר פרי: ״צריך להיות אופטימיים. 99.9 אחוזים מהשימושים בטכנולוגיה היום הם טובים. זה יקרה ועדיף שכולנו נכיר את זה ונשתמש בזה ונאיץ ברגולטורים והמחוקקים לשים פה חוקים, כי הם מאוד איטיים״.
 
בעתיד (הקרוב או הרחוק) הוא מבטיח, הטכנולוגיה תמשיך להקל לנו על החיים. ״יום אחד נגיע לשדה התעופה ובמקום פקידת קבלה יהיה לנו אווטאר. חצי שנה אחר כך נוכל לדבר עם כאלה גם בבנק ואם נגיע למקדונלדס ביפן נוכל להזמין באמצעות דיבור למכונה בעברית ולקבל תשובה״. לגבי שאלת החלפת היוצרים הוא אומר: ״זה ממש לא יחליף את היוצרים. הם המרכז, להם יש כוח ויכולות לעשות המון דברים שפעם היו צריכים הפקות ענק בשביל לייצר״.
להאזנה

פרק 106: ג׳ודית אשר

המאיירת והאמנית ג׳ודית אשר החלה את לימודיה ברויאל קולג׳ בלונדון מיד לאחר שסיימה את התואר הראשון בבצלאל. ״בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, היתה הבחנה ברורה בין מה שנחשב אמנות למה שנחשב איור״, היא מספרת. ״היום, כל החשיבה היא אחרת, הגבול הטשטש: עבודת אמנות יכולה בהרבה מקרים לשמש יופי של איור. גם אופנה גבוהה היא אמנות, אבל גם עיצוב״.
 
במהלך השנים היא נעה על הציר שבין עבודות אישיות לבין עבודות מוזמנות – מאיור ספרים ועד קיר אריחים ענק באורך שמונה וחצי מטרים בבית מלון. ״לעבודה מוזמנת יש תמיד מטרה. זו עבודת עיצוב לכל דבר, יש לה קהל יעד ומסר שצריך להביע. העבודות האישיות שלי מונעות מציר אחר לחלוטין, פעם הייתי אפילו מבדילה ביניהן באמצעות הפלטה הצבעונית״.
 
למרות שהיא מכירה ביתרונותיו של המחשב, ברוב העבודות שלה היא עדיין משתמשת בניירות, בעפרונות ובצבעים. ״אין לי תשוקה לאחוז במקלות קסם למיניהם. המפגש עם עפרון, צבע ונייר הוא נוח ומעניין לי, וכל עוד זה מעניין אותי – אני שם״. גם כמרצה היא מרגישה שצריך להקנות לתלמידים ידע בסיסי לפני שהם ניגשים לעבודה דיגיטלית. ״צריך שיהיה ידע של הבחנה בין סוגים שונים של מכחולים, כתמים. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר של הלימודים ההתייחסות לעבודות היא בעיקר סביב מה שרצית לומר ואיך זה בא לידי ביטוי – ואז המחשב יכול להיות דבר מופלא״. 
 
מלבד לאסוף זרעים ולטמון בצלים באדמה, היא עובדת בימים אלה על פרויקט קומיקס ראשון שמספר סיפור אישי שקשור בחיפה, באבא שלה, בים ובחרדה; ובעיקר היא אוהבת לצאת לטבע שהוא מרתק ומפעים עבורה. ״אפשר ליצור בכל זמן ובכל מקום, אבל אני מאמינה בהליכה במובן של ללמוד בתנועה. בטח במדינה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את המקום שלנו כי הוא כל כך טעון. יש פה נטייה לשפוך המון אספלט ובטון, אבל מתחת לזה יש עולם ומלואו״.
להאזנה

פרק 105: מתי מריאנסקי



מתי מריאנסקי הוא אמן, מעצב, מתכנת ומרצה, שהקים לפני שש שנים (!) את קבוצת הפייסבוק ״עליית המכונות״ שמונה היום כ־50 אלף חברים – המקום לדבר ולהתעדכן בו בכל מה שקשור בבינה מלאכותית – מונח שבחודשים האחרונים נוכח בחיים של כולנו, אבל לפני שש שנים הכרנו אותו (או אותה) הרבה פחות.
 
מריאנסקי למד בכלל הנדסת תעשייה וניהול, למרות שלא עבד יום אחד כמהנדס. את דרכו הוא התחיל בעיסוק באנימציית תלת־ממד, אחר כך עבר לעיצוב אתרים ועבד בסוגים שונים של סטארט־אפים. בשנתיים האחרונות הוא עוסק כמעט אך ורק באמנות, במשרה מלאה. 
 
הוא מגדיר את עצמו כ״טכנו־אופטימיסט״ ומעיד שכל שבועיים־שלושה הוא לומד משהו חדש בתחום הבינה המלאכותית שמעיף לו את המוח. בימים אלה הוא מלמד קורס שעוסק בשימוש בתוכנות כמו Dall-E ומידג׳רני. ״הדברים המעניינים בתחום הזה הם דווקא אלה ששוברים את החוקים״, הוא אומר. ״מי שהולך להתבלט הוא זה שיעבור את הרף הקריאייטיבי החדש״.
 
גוף העבודות המרכזי שלו בתקופה האחרונה הוא סדרה של דימויי ציפורים שנוצרים יחד על ידי שני מחשבים שעובדים על שתי תוכנות שונות של בינה מלאכותית. הוא כותב קוד שיוצר אמן ״אוטונומי״, ואחר כך הוא מתפקד גם כאוצר (והעוצר) של אותו אמן, כשאת רוב העבודות שיצאו הוא זורק. 
הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה שלו הוא לכתוב קוד שבסופו של דבר יוצא ממנו משהו יפה, אבל אם אתם רוצים להגיע אל ליבו – הכי טוב זה לבקש ממנו שידפיס לכם את התוצר. כי איך אומרות? הטכנולוגיה קיימת.
להאזנה

פרק 104: סיגלית לנדאו

סיגלית לנדאו היא אחת האמניות המצליחות, המוערכות והמעניינות שצמחו בסצנה המקומית בעשרות השנים האחרונות. מהתערוכה הראשונה בתחנה המרכזית החדשה (או הממש־חדשה, דאז) בשנת 1994, מיד עם תום הלימודים בבצלאל; דרך הפתרון האינסופי, תערוכת הבלוקבסטר בביתן הלנה רובינשטיין בשנת 2005; ועד התערוכה הנוכחית, ״הים הבוער״ במוזיאון ישראל – לנדאו היתה ונשארה אחד הקולות המשמעותיים במחוזותינו.
העיסוק שלה במלח, החומר המרכזי בעבודותיה בשנים האחרונות, מזמן לה התנסויות והרפתקאות ברחבי הארץ (והעולם). את העיסוק שלה באבטיחים, סתם שתדעו, היא התחילה בכלל בעקבות מחקר אודות העונתיות של האבטיח. גם בתערוכה הנוכחית יש לא מעט אבטיחים, שמתקשרים למלח ולים המלח שבו היא לא רק עובדת ויוצרת אמנות, אלא הפך לאחד מתחומי ההתמחות שלה. 
לאורך השנים היא עובדת במדיומים רבים ובחומרים שונים ומגוונים: ״אני מגיעה לווידיאו בדרך כלל כשאני לא יכולה לפסל משהו״, היא מספרת. ״אני אכניס גוף לווידיאו כשאצטרך שהוא יעשה פעולה מסוימת, או לטובת קנה מידה״.
במקביל לעיסוק במלח, ליווי האוביקטים שהיא מטביעה בים במשך חודשים לפני ואחרי, פרקטיקת העבודה האהובה עליה (כרגע, לפחות) היא ברזל ויציקות ברונזה (״אני אוהבת אש״). ובנוסף היא עובדת על שיתוף פעולה עם רקדנית פלמנקו עכשווית, עוברת התנסויות ראשונות בקרמיקה, ומעידה שיש לה עוד הרבה שאיפות בקנה. 
על השאלה האם היא אופטימית היא אומרת ״העשייה מביאה איתה משהו מהאופטימיות. העובדה שניתנה לי ההזדמנות להעביר אנשים בתוך העולם שלי, ללכת לתערוכה ולפגוש אנשים שמתרגשים ופוגשים בה את עצמם – זה מה שמעורר את האופטימיות. לאורך כל הדרך אני מחפשת בתוך הסיפור האישי שלי מה משותף בו לי ולאחרים״.
להאזנה

פרק 103: אופיר ליברמן

אופיר ליברמן נע בחייו המקצועיים בין שלושת הקצוות של המשולש – אמן, מעצב ומחנך (למרות שהוא בכלל התחיל כדי.ג׳יי). הגרעין המרכזי של העבודה שלו הוא בייעוץ לסטארטאפים, ובמקביל הוא יוצר עבודות של אמנות גנרטיבית שעושות שימוש בבינה מלאכותית. לצד כל אלה הוא מלמד כבר 15 שנים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

בשנים האחרונות, כך הוא מעיד, הוא נוטה יותר ויותר לכיוון הזווית האמנותית במשולש, בעיקר כי מצא הדהוד בין מה שקורה בעולם, לבין היכולות האישיות שלו ברמה הטכנולוגית שהפכו להיות רלוונטיות. החיבור הזה הגיע לשיא ב״אורקל״, פרויקט שהציג בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, קולקציה של עבודות NFT שמתקבלת (או מתחוללת, ליתר דיוק) באמצעות קוד. התוצרים של המחולל הם קלפי טארוט חדשים (21 מיליון מהם. בקטנה) שאותם המציא ליברמן אחרי מחקר של שנים אודות עולמות זן ושמאניזם. הפרויקט הזה, מבחינתו, ממצה את נקודת המבט שלו כמעצב וגם בכלל, כבנאדם ״זה כל מה שרציתי אי פעם, כל מה שיש לי להגיד נמצא בו״ הוא אומר.

ליברמן חושב שבעשר השנים האחרונות בני אדם כמעט ולא יצרו שום דבר חדש, וכל היצירות הן רק רימיקסים של דברים שעשו קודם (וזה רק אחד מהנושאים שהוא ידבר עליהם בכנס ״יצירתיות בעידן ה־AI״ של פורטפוליו בשיתוף שנקר, שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב). ״אמנות שלא מתייחסת לעכשיו פחות מעניינת אותי״, הוא אומר, וזה גם קו החשיבה אותו הוא מעביר לסטודנטים שלו במהלך השנים. ״מעצב בהגדרה הוא מישהו ששוחה בלא נודע. ככל שאנחנו מגדירים את הנודע אנחנו הורסים ומקלקלים״.

הוא מאמין שהעיסוק שלו בטכנולוגיות חדשות הוא זה שמאפשר לו להמשיך ולהיות יצירתי. ״בשבילי זו הזדמנות לברור מה זה להיות יצירתי באמת. המכונה עושה את זה יותר מהר ויותר טוב מאיתנו, ולכן כל מפגש שלנו עם טכנולוגיה, בעיקר עם AI, הוא מראה משמעותית לחיים ולתרבות שלנו. המכונה היא זו שמפגישה אותנו עם מושגי יסוד״. 

להאזנה

פרק 102: מירב שחם

מירב שחם היא מעצבת גרפית, אנימטורית, מוזיקאית, אמנית ובעלת הסטודיו BANANAMOON, שעוסק בעיצוב ואנימציה בעיקר עבור טלוויזיה, קולנוע ומוזיקה. היא זו שאמונה על הרבה מהפתיחים של סדרות שאתם מכירים מהשנים האחרונות, ביניהן פאודה, המפקדת ושעת אפס. כן, בדיוק אלה שהתרגלנו לדלג עליהם בחלק ניכר מהמקרים, אבל היא חושבת ש״אם יש משהו בפתיח שתופס את הצופה, הוא יישאר״. הפתיחים מבחינתה הם סוג של קפסולת זמן, והיא מאמינה שטביעת האצבע שלה בהם מייצרת ערך מוסף לסדרה.
 
במקביל מרצה שחם מזה שנים במחלקה לתקשורת חזותית שנקר, וסיימה לאחרונה תואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. היא עושה הרבה דברים שונים במקביל וגם אוהבת את העושר שהתחום מאפשר לה. את הווטסאפ, לעומת זאת, היא שונאת.
 
אחד הנושאים שהיא צללה אליו באופן משמעותי בשנה האחרונה הוא הנושא של מחוללי הדימויים שמבוססים על בינה מלאכותית, ועל זה היא גם תדבר בכנס של פורטפוליו בשיתוף שנקר שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב. ״הבנתי שזו איזו מהפכה, ואם אני רוצה להבין מה זה הדבר הזה – אני צריכה להתנסות בו״, היא אומרת. היא למדה באמצעות מדריכים מקוונים לייצר אנימציה באמצעות מחוללים כאלה (שזה קצת יותר מסובך מלייצר דימויי סטילס), אבל גם אחרי המחקר המעמיק היא נותרה אמביוולנטית בקשר לתחום כולו.
 
״המכונה היא לא מעצבת. היא כן יכולה לייצר דימויים שהם לפעמים מיינד בלואינג, אבל לענות על בריף היא *עדיין* לא יודעת. אני חושבת שסטודנטים צריכים ללמוד לעשות דברים בעצמם: כל מחוללי הדימויים מביאים למקומות יפים ואיכותיים אבל יש גם יותר מדי שלבים שהם מדלגים עליהם. המהפכה רק התחילה, הדברים הם דינמיים והם כל הזמן משתנים: ה־AI פתח איזה ערוץ מקביל שהשאלה הכי גדולה שלו היום הוא מי מייצר את הדברים״.

ולכל מי שתוהה לאן הבינה המלאכותית עוד תיקח אותנו, היא ממליצה להתנסות בזה. ״ברגע שאתה מתחיל, אתה ישר מבין מה זה מה. אני לא משוכנעת אבל יש לי איזו תחושה שמתישהו זה עוד ייעצר, שמישהו יסגור את הבסטה״. 

להאזנה

פרק 101: מושון זר אביב



בקיץ האחרון עלה שמו של המעצב מושון זר אביב לכותרות, הודות למפת ארץ ישראל שעיצב בהזמנת עיריית תל־אביב-יפו וכללה את הקו(ים) הירוק(ים). ״מפות הן אחת ההזדמנויות המדהימות בעיצוב לשאול שאלות על מה אנחנו יודעים לגבי המרחב שלנו״, הוא אומר, ומספר שהתחבר לפרויקט במיוחד כי הוא, כנער, לא באמת ידע מהם הגבולות של מדינות ישראל – עניין שהטריד אותו גם אז. ״זו שאלה שאני שואל את עצמי מאז שאני ילד, והנה ניתנה לי ההזדמנות גם לשאול אותה כמעצב וגם לענות עליה כמעצב״.
 
החלק האהוב בעבודה על זר אביב הוא המחקר שהוא מבצע כל פעם מחדש, והוא חושב שהעיצוב הוא גם הבעיה, אבל גם הפתרון. את דרכו האמנותית הוא החל כנער מתבגר, כאחד המייסדים של הקומיקס ״סטיות של פינגווינים״. מאז הספיק להקים ביחד עם גיא שגיא לפני 20 שנה את סטודיו שועל; ללמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר; להיות אמון על הובלת צוות העיצוב של מדלן – מוצר דיגיטלי שמנתח מידע עירוני ומנסה לעזור לאנשים לבחור איפה לגור; ולהציג בארץ ובעולם עבודות שעוסקות בין השאר בבינה מלאכותית, כמו לדוגמה פרויקט שבמסגרתו הוא בדק האם נוכל ללמד מכונה איך נראה אדם ״נורמלי״.
 
להאזנה

פרק 100: יובל סער



אנחנו בעצמנו לא מאמינים אבל אי אפשר להתכחש לעובדות: הפודקאסט תיק עבודות חוגג פרק 100! וזו סיבה מצוינת וחד־פעמית להשתמש בסימן קריאה. ולציון החגיגות, פרק ספיישל מיוחד (כן, אנחנו יודעים שספיישל ומיוחד זה אותו הדבר, אבל אנחנו חוגגים אז מותר לנו): רונית כפיר משתלטת על עמדת המגישה, ומראיינת את לא אחר מאשר – חכו לזה – יובל סער.
אחרי ששאל את השאלות 99 פעמים וקיבל תשובות מבכירי האמנים, המאיירים, המעצבים, האדריכלים, אנשי הבמה והמחול – יובל מספר לנו למה הוא חסיד של פורמטים, מי לימד אותו לכתוב, איזה כוח על יש לו, מה התערוכה ששינתה לו את החיים, ויש לו ואפילו תשובה לשאלה מה הוא הכי לא אוהב בעבודה שלו; כן, מסתבר שיש גם דברים כאלה.
וכמובן שבנוסף יובל עונה על כל השאלות שתמיד תהינו לגביהן: מה תהיה העבודה הראשונה בתיק העבודות שלו, איזו עבודה הוא היה רוצה בבית; וגם על שאלת הבונוס – איזה מרואיין.ת הוא היה הכי רוצה לראיין בפודקאסט (ועוד לא ראיין) – ואולי עוד נפגוש באחד מ־100 הפרקים הבאים.
להאזנה

פרק 99: רונן תנחום

רונן תנחום הוא מעצב, אמן ואלוף באפקטים דיגיטליים; או משהו כזה. בימים אלה הוא מציג בגלריה POST החדשה ברמת השרון את תערוכת היחיד ״טבע משלי״, שהעבודה המרכזית בה היא עבודה של אמנות גנרטיבית שמופעלת על ידי קוד. בכל 45 שניות מתחלף הדימוי שעל המסכים, כך שבסך הכל מוצגים לאורך חודשי התצוגה מעל לחצי מיליון דימויים שונים (!) שלעולם לא יחזרו על עצמם. 

 

נשמע מסובך? לא חייב להיות: מזה שנים שתנחום עובד עם טכנולוגיות ממוחשבות כדי לייצר אפקטים ויזואליים. עד לפני שש שנים הוא עבד בתעשיית הסרטים הבינלאומית, במסגרתה היה שותף בין השאר באפקטים הממוחשבים בסרטים כמו רובוטריקים, ספיידרמן ודדפול. ״מאז שהתחלתי לעשות אמנות, ועוד הרבה לפני, ההתמחות שלי היא לייצר באמצעות הטכנולוגיות האלה אפקטים אורגניים, שהמקור שלהם הוא הטבע״ הוא מסביר. 

 

אחרי שעבד בקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, החליט לשוב ארצה ולהשתמש ביכולות שלו בעולם הסימולציות כדי לנסות לעשות מהן אמנות. ״אני מנסה למתוח את הגבולות של מהי טכנולוגיה ואיך אפשר לעבוד איתה בעולם האמנות והעיצוב. השימוש היום בטכנולוגיה בעולם האמנות קיים בכל מיני אספקטים, בין אם אתה מרגיש אותו כצופה ובין אם לא.

 

״המפגש של אמנות גנרטיבית עם בלוקצ׳יין מאפשר לייצר תוכנה שאחראית על כלל התוצאות שהיא הולכת להוציא, מבלי שהאמן יבחר אותן. לנו, כאמנים, יש את השליטה המוחלטת במה שהאלגוריתם יודע לעשות, אבל קיימת פונקציה שמגרילה בעצמה בכל פעם נתון חדש״.

 

העתיד בתחום, הוא משער, מלא בהפתעות. ״אם לפני כמה שנים היתה נישה קטנה של אמנים שעסקו בסוג הזהשל אמנות, היום יש בום קריאייטיבי. יש כל מיני גישות, התחום נפתח לכל מיני מקומות שעוד לא חשבנו עליהם, ואני בטוח שהוא יגיע לעולמות נוספים״. 

להאזנה

פרק 98: ניר מאירי



ניר מאירי הוא מעצב שחי ועובד על הקו בין ישראל ללונדון, ומוכר בעיקר הודות לגופי תאורה שיצר מחומרים מתכלים ומסקרנים כמו עלי כרוב, חול, אצות אורגניות ופטריות מייסליום. העיסוק שלו בקיימות ובחומרים טבעיים כחלק משמעותי מתהליך העיצוב התחיל במקרה, כשיצר פרויקט משותף עם סטארט־אפ לונדוני. הוא לא חושב שהוא משנה את העולם באמצעות העיסוק הזו, אבל מעיד שבזכות האוביקטים שעיצב, אנשים מבינים שקיימות יכולה להיות גם משהו יפה וגם משהו שאפשר להכניס הביתה.

 

״אני לא אשנה את העולם״, הוא אומר, ״אבל אני יכול לנסות לתת לו פרספקטיבה שונה על דברים שאני רואה אחרת – מתוך מחשבה ששנים קדימה דברים יכולים להשתנות. גופי תאורה מחומרים אקולוגיים שניתנים למחזר הם חינוך מחדש של השוק. זו לא בדיחה, זה לא טרנד, וזה לא הולך לפח אחרי שבוע. מה שאנחנו עושים בסטודיו נושא מסר – ככל שיותר אנשים יותר רואים את הדברים האלה, הם יהיו יותר מוכנים לרגע שבו מוצרים שהם 100 אחוז מקיימים יהיו אפשריים מבחינה טכנולוגית״.

במקביל עובד מאירי גם על סדרות גדולות יותר של רהיטים וגופי תאורה מסחריים יותר. ״הבנתי שהעיסוק בחומרים טבעיים דורש המון אנרגיה ואני לא בטוח שאני רוצה להתעסק רק במשהו אחד. ככל שעוברות השנים העולם נהיה יותר ויותר רווי, אבל הדרך שלי להתמודד עם זה היא לא להקשיב לרעשים, בלי לשקוע בשאלות האם חידשתי או לא חידשתי. אני כן מנסה כל הזמן לצאת מאזורי הנוחות שלי ולייצר דברים חדשים, כמו מהדורות מוגבלות של פריטים״.

להאזנה

פרק 97: דוד פולונסקי

דוד פולונסקי, אחד המאיירים המוערכים בארץ, מציג בימים אלה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שהיא תערוכת היחיד הראשונה למאייר במוזיאון מאז ומעולם. פולונסקי מוכר בעיקר הודות לסרט ״ואלס עם באשיר״ של הבמאי ארי פולמן (2008), שהפך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים ופורצי הדרך בכל הזמנים (״מחוץ לסקאלה של הציפיות של כל היוצרים שלו״), ומוצג בתערוכה לצד פרויקטים נוספים כמו היומן הגרפי של אנה פרנק, ספרי ילדים, איורי עיתונות ועוד.
 
אחד הדברים המרכזיים שמאפיינים את הסגנון של פולונסקי הוא שאין לו ״סגנון״, ובכל פרויקט הוא יוצר שפה בהתאם לנושא ולמדיום. דווקא האיורים שנראים הכי קלילים וזורמים, הוא מספר, הם האיורים שהוא עובד עליהם הכי הרבה זמן ויוצר עבורם הכי הרבה סקיצות, כדי לנסות ולדייק את הקו הבלתי־מתאמץ הזה. ״ברמה המהותית, אין הבדל בין העבודה על ספר ילדים לסרט. איור טוב הוא איור שצריך לספר סיפור. בפרקטיקה ההבדל הוא גדול, כי אני מנסה לקחת בחשבון בסגנון העבודה גם את תהליך העבודה״.
 
לעשות משהו חדש שעוד לא עשה – בין אם זה סרט, הצגת תיאטרון או רומן גרפי שמגולל את סיפורה של אנה פרנק – זה מטרה עבורו, והתערוכה במוזיאון הייתה גם היא דבר חדש ומאתגר. ״זה מסובך לעשות תערוכת איור במוזיאון כי העבודות כולן כבר הוצגו – בספרים, בעיתונים, בסרטים. לקחת את הציור ולתלות אותו על הקיר כמו שהוא, זה דבר שאין בו הרבה טעם. לכן בחרנו להתמקד בלהראות תהליכי עבודה והשפעות. ובגלל שהסגנון שלי הוא החלפת סגנון, רצינו שיהיה בתערוכה קצת יותר סיפור״. 
להאזנה

פרק 96: דאנה איבגי



פרק 96: דאנה איבגי
דאנה איבגי היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, זמרת, יוצרת ועוד הרבה דברים שקורים תוך כדי. בימים אלה היא מככבת בשני סרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע במקביל – ״סינמה סבאיא״ של אורית פוקס רותם (המועמד הישראלי לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר) ו״סבוי״ של זוהר וגנר; וגם משיקה סינגל וקליפ לשיר חדש – ״במדבר״, שכלל עבודה שהיתה ״מסיבת השראה אחת גדולה״. 
 
מבחינתה היא התחילה לשחק בגיל 8, אבל התפקיד הראשי הראשון שעשתה היה בגיל 19, בסרט ״אור״ של הבמאית קרן ידעיה, שהיא מתייחסת אליו כהתגשמות החלום שלה (״אם לא הייתי עושה את זה הייתי מאוד מקנאה במי שהיתה עושה את זה״). מגיל צעיר היא הרגישה את הצורך לברוח לתוך עולמות אחרים – מה שהיום בא לידי ביטוי בצלילה העמוקה שהיא מבצעת בכל פעם שעובדת על תפקיד חדש.
 
״מגיל 4 הייתי נכנסת לאיזה זון, אם זה בשירים שהייתי כותבת ושרה לכל המשפחה או בטירוף של ברביות שהיה טלנובלה בלתי נגמרת. האסקפיזם הזה הוא המקום שבו אני נמצאת היום בתור שחקנית ויוצרת. זה שם אותי בעולם הזה שאני אוהבת להתנתק לתוכו ולהטמע בתוך החוויה, אבל בשביל שזה יקרה אני חייבת המון הכנה. אני מנסה לעשות לעצמי שטיפת מוח כמעט מוחלטת – שאפילו הזכרונות שיעלו לי יהיו הזכרונות של הדמות שאני נכנסת לתוכה״.
להאזנה