מחבר: PODCASTI.CO

ספיישל זוגות חגיגי בתיק עבודות: טל ארז וענת ספרן, האוצר הראשי והמנהלת האמנותית של שבוע העיצוב בירושלים בשש השנים האחרונות, יוצאים לדרך חדשה ומפקידים את הילד המשותף בידי הנהגה חדשה שזהותה עוד לא נקבעה (״יש עוד דרך ללכת, אבל יש יתד יציבה מספיק כדי להחזיק את מה שיבוא אחרי״, אומר ארז).

כל אחד מהם מגיע מרקע אחר: ספרן היא מעצבת שאמונה בין השאר על ארנק הפיתה שנמכר ברחבי העולם, ועל אחד מאירועי התרבות המובילים בארץ, הפצ׳ה קוצ׳ה; ארז הוא מעצב וחוקר עיצוב שמתמקד בחיבור בין דיסציפלינות שונות (אחרי שהבין שעיצוב תעשייתי הארדקור פחות מדבר אליו). כשחברו לעבוד יחד על שבוע העיצוב ירושלים, היה ברור לשניהם שצריך להמציא פה משהו חדש, עם משמעות רחבה וחיבור למקום: ״שבוע העיצוב הפך עם הזמן לאירוע משמעותי עבור המעצבים, הזדמנות להרבה מהם לפעול״ אומרת ספרן; וארז מוסיף: ״מה שתרבות רוצה לעשות הוא להניח משהו חדש ולראות מה חושבים על זה״.

דגנית שטרן שוקן היא אמנית ומעצבת תכשיטים בינלאומית, אבל היא גם פרופסור ומייסדת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר (״לאה פרץ שלפה אותי משולחן העבודה, הביאה אותי לשנקר, ואמרה לי את תקימי פה מחלקה לעיצוב תכשיטים״). היא מתייחסת לצורפות כשפה, שאחת החוזקות הכי גדולות שלה היא קנה המידה האנושי, ובמשך חלק ניכר משנות פעילותה היא חוקרת את השאלה הפילוסופית How Many Is One, שהייתה גם שם תערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב, וגם שם הספר החדש שלה. בספר, שמהווה רטרוספקטיבה לפועלה, היא מפרקת את האני מאמין האמנותי שלה למושגים של פונקציה, תעשייה, ערך, פוליטיקה ומקום, ומספרת כמה חשוב לה להבין ״איך גורמים לסטודנטים להיות אזרחים קשובים, מגיבים, שלא מנסים לעשות רק תכשיטים יפים״.

״זה שמכירים אותי ומזהים אותי, זה הניצחון שלי״ אומרת האמנית קרן שפילשר, שחושבת שאלוהים כנראה מאוד אוהב אותה. היא חסרת מנוחה, מה שמחזיק אותה הוא להיות בעשייה בכל רגע נתון, ואת העבודות שלה היא מגדירה כ״מצד אחד מתוקות ומצד שני קשות״. אפילו כשהיא לבד בסטודיו היא לא מצליחה להיות בו בשקט אלא חייבת ברקע רדיו, פודקאסטים, אינסטגרם ומכונת כביסה פועלת. מי קרא לה תפוח אדמה לוהט? מדוע היא מציירת רק עם חולצות מכופתרות? למה אי אפשר לקבוע איתה ספונטנית לקפה? ובמה היא היתה מתחלפת עם קרן פלס?

מזה ארבעה עשורים חנן דה לנגה נע בין שני צירים מרכזיים: באחד הוא מעצב תערוכות מצליח שעובד עם המוזיאונים המובילים בארץ, ובשני הוא אמן ומעצב שעובד בסטודיו שלו בדרום תל אביב. בימים אלה הוא מציג בתערוכת יחיד בגלריה נגא עבודות מחול שרוף, ובין לבין הוא גם מלמד בבצלאל למעלה מ־30 שנה, למרות שמה שהוא היה מעדיף לעשות זה לשבת ולבהות רוב הזמן. מה שמניע אותו, לדבריו, הם הסקרנות והגילוי, והרגעים שבהם הדברים נופלים למקומם: ״אני רוצה להיות חופשי יותר, שיהיה לי יותר אוויר. אבל אני לא רואה את עצמי עובר לתחומים שלא קשורים ליצירה ולעשייה״.

אבשלום פולק – שחקן, במאי, כוריאוגרף, אמן וספוילר, גם טבח בעברו – מעלה בימים אלה מופע תיאטרון־מחול חדש ששואב השראה מהקלסיקה הספרותית האמריקאית מובי דיק, ומשתף אנימציה ואמנות שיצרו במיוחד למופע דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולק מספר שמה שמניע אותו כל השנים הוא היותו אדם סקרן, לצד הניסיון להפוך דו־ממד למשהו חי יותר, באמצעות יצירה של מציאות או עולם חדש. ממחזות זמר ביפן ועד פסטיבל קאן, מה שמאחד את כל היצירה שלו היא האפשרות לייצר קשר עם אנשים: ״אני בורח בכל פעם לדבר אחר אבל גם מוצא בכל פעם משהו אחר״.