קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו



אופיר ליברמן נע בחייו המקצועיים בין שלושת הקצוות של המשולש – אמן, מעצב ומחנך (למרות שהוא בכלל התחיל כדי.ג׳יי). הגרעין המרכזי של העבודה שלו הוא בייעוץ לסטארטאפים, ובמקביל הוא יוצר עבודות של אמנות גנרטיבית שעושות שימוש בבינה מלאכותית. לצד כל אלה הוא מלמד כבר 15 שנים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

בשנים האחרונות, כך הוא מעיד, הוא נוטה יותר ויותר לכיוון הזווית האמנותית במשולש, בעיקר כי מצא הדהוד בין מה שקורה בעולם, לבין היכולות האישיות שלו ברמה הטכנולוגית שהפכו להיות רלוונטיות. החיבור הזה הגיע לשיא ב״אורקל״, פרויקט שהציג בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, קולקציה של עבודות NFT שמתקבלת (או מתחוללת, ליתר דיוק) באמצעות קוד. התוצרים של המחולל הם קלפי טארוט חדשים (21 מיליון מהם. בקטנה) שאותם המציא ליברמן אחרי מחקר של שנים אודות עולמות זן ושמאניזם. הפרויקט הזה, מבחינתו, ממצה את נקודת המבט שלו כמעצב וגם בכלל, כבנאדם ״זה כל מה שרציתי אי פעם, כל מה שיש לי להגיד נמצא בו״ הוא אומר.

ליברמן חושב שבעשר השנים האחרונות בני אדם כמעט ולא יצרו שום דבר חדש, וכל היצירות הן רק רימיקסים של דברים שעשו קודם (וזה רק אחד מהנושאים שהוא ידבר עליהם בכנס ״יצירתיות בעידן ה־AI״ של פורטפוליו בשיתוף שנקר, שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב). ״אמנות שלא מתייחסת לעכשיו פחות מעניינת אותי״, הוא אומר, וזה גם קו החשיבה אותו הוא מעביר לסטודנטים שלו במהלך השנים. ״מעצב בהגדרה הוא מישהו ששוחה בלא נודע. ככל שאנחנו מגדירים את הנודע אנחנו הורסים ומקלקלים״.

הוא מאמין שהעיסוק שלו בטכנולוגיות חדשות הוא זה שמאפשר לו להמשיך ולהיות יצירתי. ״בשבילי זו הזדמנות לברור מה זה להיות יצירתי באמת. המכונה עושה את זה יותר מהר ויותר טוב מאיתנו, ולכן כל מפגש שלנו עם טכנולוגיה, בעיקר עם AI, הוא מראה משמעותית לחיים ולתרבות שלנו. המכונה היא זו שמפגישה אותנו עם מושגי יסוד״. 





רונן תנחום הוא מעצב, אמן ואלוף באפקטים דיגיטליים; או משהו כזה. בימים אלה הוא מציג בגלריה POST החדשה ברמת השרון את תערוכת היחיד ״טבע משלי״, שהעבודה המרכזית בה היא עבודה של אמנות גנרטיבית שמופעלת על ידי קוד. בכל 45 שניות מתחלף הדימוי שעל המסכים, כך שבסך הכל מוצגים לאורך חודשי התצוגה מעל לחצי מיליון דימויים שונים (!) שלעולם לא יחזרו על עצמם. 

נשמע מסובך? לא חייב להיות: מזה שנים שתנחום עובד עם טכנולוגיות ממוחשבות כדי לייצר אפקטים ויזואליים. עד לפני שש שנים הוא עבד בתעשיית הסרטים הבינלאומית, במסגרתה היה שותף בין השאר באפקטים הממוחשבים בסרטים כמו רובוטריקים, ספיידרמן ודדפול. ״מאז שהתחלתי לעשות אמנות, ועוד הרבה לפני, ההתמחות שלי היא לייצר באמצעות הטכנולוגיות האלה אפקטים אורגניים, שהמקור שלהם הוא הטבע״ הוא מסביר. 

אחרי שעבד בקנדה, ארצות הברית ואוסטרליה, החליט לשוב ארצה ולהשתמש ביכולות שלו בעולם הסימולציות כדי לנסות לעשות מהן אמנות. ״אני מנסה למתוח את הגבולות של מהי טכנולוגיה ואיך אפשר לעבוד איתה בעולם האמנות והעיצוב. השימוש היום בטכנולוגיה בעולם האמנות קיים בכל מיני אספקטים, בין אם אתה מרגיש אותו כצופה ובין אם לא.

״המפגש של אמנות גנרטיבית עם בלוקצ׳יין מאפשר לייצר תוכנה שאחראית על כלל התוצאות שהיא הולכת להוציא, מבלי שהאמן יבחר אותן. לנו, כאמנים, יש את השליטה המוחלטת במה שהאלגוריתם יודע לעשות, אבל קיימת פונקציה שמגרילה בעצמה בכל פעם נתון חדש״.

העתיד בתחום, הוא משער, מלא בהפתעות. ״אם לפני כמה שנים היתה נישה קטנה של אמנים שעסקו בסוג הזהשל אמנות, היום יש בום קריאייטיבי. יש כל מיני גישות, התחום נפתח לכל מיני מקומות שעוד לא חשבנו עליהם, ואני בטוח שהוא יגיע לעולמות נוספים״. 



ניר מאירי הוא מעצב שחי ועובד על הקו בין ישראל ללונדון, ומוכר בעיקר הודות לגופי תאורה שיצר מחומרים מתכלים ומסקרנים כמו עלי כרוב, חול, אצות אורגניות ופטריות מייסליום. העיסוק שלו בקיימות ובחומרים טבעיים כחלק משמעותי מתהליך העיצוב התחיל במקרה, כשיצר פרויקט משותף עם סטארט־אפ לונדוני. הוא לא חושב שהוא משנה את העולם באמצעות העיסוק הזו, אבל מעיד שבזכות האוביקטים שעיצב, אנשים מבינים שקיימות יכולה להיות גם משהו יפה וגם משהו שאפשר להכניס הביתה.

״אני לא אשנה את העולם״, הוא אומר, ״אבל אני יכול לנסות לתת לו פרספקטיבה שונה על דברים שאני רואה אחרת – מתוך מחשבה ששנים קדימה דברים יכולים להשתנות. גופי תאורה מחומרים אקולוגיים שניתנים למחזר הם חינוך מחדש של השוק. זו לא בדיחה, זה לא טרנד, וזה לא הולך לפח אחרי שבוע. מה שאנחנו עושים בסטודיו נושא מסר – ככל שיותר אנשים יותר רואים את הדברים האלה, הם יהיו יותר מוכנים לרגע שבו מוצרים שהם 100 אחוז מקיימים יהיו אפשריים מבחינה טכנולוגית״.

במקביל עובד מאירי גם על סדרות גדולות יותר של רהיטים וגופי תאורה מסחריים יותר. ״הבנתי שהעיסוק בחומרים טבעיים דורש המון אנרגיה ואני לא בטוח שאני רוצה להתעסק רק במשהו אחד. ככל שעוברות השנים העולם נהיה יותר ויותר רווי, אבל הדרך שלי להתמודד עם זה היא לא להקשיב לרעשים, בלי לשקוע בשאלות האם חידשתי או לא חידשתי. אני כן מנסה כל הזמן לצאת מאזורי הנוחות שלי ולייצר דברים חדשים, כמו מהדורות מוגבלות של פריטים״.





סטיב נסימה הוא יזם, אספן אמנות ואיש עסקים, שיחד עם האוצרת סוזן לנדאו עומד מאחורי ״נסימה לנדאו״ – קרן (ולא גלריה!), חלל לתצוגת אמנות ופלטפורמה, שבאמצעותה הוא שואף לחבר את תל אביב לעולם הגלובלי של האמנות העכשווית.

את עבודת האמנות הראשונה שלו רכש נסימה כשהיה בן 21 ועבד כסוכן נדל״ן בבריסל: ״הייתי איש עסקים אבל היתה לי עין״ (ויש לו עין עד היום); ״רציתי להשקיע ושהכסף יגיע למקום הנכון״. התשוקה האמיתית שלו לאמנות התחילה כשהחל לאסוף עבודות של יאיוי קוסאמה ולהכיר את הסיפור האישי שלה. עם השנים הפך לאחד האספנים המשמעותיים של קוסאמה בעולם, והיה גם אחד הגורמים שבזכותו הגיעה תערוכת הענק שלה להציג במוזיאון תל אביב בשנה האחרונה. 

את נסימה לנדאו הוא הקים באקט אימפולסיבי, בתקופת הקורונה, כשכבר היו לו עבודות מכל העולם לטובת תערוכת פופ־אפ, אבל הוא נותר ללאחלל והחליט להפוך כמה חללים מוזנחים יחד בית מגוריו לחלל תצוגה ארעי, שהפך לקבוע (״ככה נולדים אצלי הדברים הכי מדהימים. אני קופץלמים״). מאז עברו שנתיים ו־12 תערוכות, שבהן הציגו עד כה 140 אמנים ואמניות מכל העולם.

״אנחנו מזהים את האמנים הצעירים, מאיפה שיהיו. לא משנה מאיפה, רק שיהיו בעלי כשרון. זה אומר לעקוב אחרי אמנים בסושיאל מדיה, לעקובאחרי תערוכות במוזיאונים, לדבר עם אספנים, וגם אינסטינקט״.



ליאת לוי קופלמן היא עיתונאית, סופרת, אמנית, מרצה, אושיית רשת ומעצמת תקשורת של אישה אחת. ברזומה שלה למעלה מ־20 שנה ככתבת ועורכת (בין השאר כעורכת ראשית של המגזינים ״פנאי פלוס״ ו״גו סטייל״. במקביל). לפני שלוש שנים הוציאה את ספרה הראשון ״את הבוס״, ולאחרונה ראה אור ספרה ״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי.

את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות – ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים.

את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתיילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן – זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״. 



אורית ברגמן היא ראשת תחום איור בבצלאל, מאיירת וסופרת, שבעשור האחרון עוסקת בעיקר באיור ובכתיבה לילדים (״ילדים הם קהל נורא כנה. הם טובים בלהראות מתי הם משתעממים. יש משהו ישיר ונעים בלעבוד עם ילדים, ואיכשהו זה מחבר אותי גם לילדות שלי״). 

מתחילת דרכה היא מתעניינת בדרכים שבהן אפשר לגרום לאיור לצאת מהדף. זה קורה, בין השאר, בעיצוב תפאורות לתיאטרון (״התיאטרון מוסיף עבורי לא רק את העניין של התלת־ממד אלא גם את הממד של הזמן. והכי חשוב – את הממד של עבודה עם אנשים״), ובתערוכה הנוכחית שהיא מציגה יחד עם ענת ורשבסקי בבית הנסן בירושלים – ״מה יותר צהוב או פיל?״.

הנחת המוצא של ברגמן ושל ורשבסקי בתערוכה היתה, שילדים שמגיעים לתערוכה רצים קודם כל לאורך כולה עד הסוף, ורק אז מתחילים להתבונן. ״יצרנו מפלצת שהיא כמו חץ, שיש לה שני פרצופים ולהקה של יצורים. היא מתחילה בחלק האחורי של התערוכה, מלווה אותה ונתלית עליה לכל אורך המסדרון. הרעיון הוא הולכה של הקהל בתוך התערוכה – דבר שעניין את שתינו ושמחנו לראות שהוא עובד״. 

בשאלת ההשפעות הטכנולוגיות על תחום האיור אומרת ברגמן ש״בשנים האחרונות עם התוכנות והכלים המתקדמים אפשר לעשות יחסית יותר בקלות איור שנראה מאוד מקצועי, ובעקבות זה הנושא של שפה אישית קצת ירד. לכן, מאיירים, גם אם הם הולכים לעבוד בהייטק – צריכים להמציא את עצמם. מה שהתוכנות עדיין לא יודעת לחקות זה ליצור מטאפורות והסמלות; אין להן את הכישורים האלה. לכן דווקא איורים עם מסר הם אלה שיבלטו, ואולי תעלה קרנו גם של המאייר כסופר״.