קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו



אוריאל מירון הוא אמן שעוסק בעיקר בפיסול, אבל יש לו בנוסף תואר בספרות והוא מלמד בשנקר במקביל למחלקה לאמנות, גם במחלקה לעיצוב תכשיטים. מבחינתו, הכל נובע מאותו המקום: ״יש לי כושר התבוננות, אני יכול לנסח את מה שאני רואה״.

את דרכו החל בלימודי ספרות באוניברסיטת ייל בארה״ב, אבל תוך כדי למד גם צילום וגילה שהמקום שבו הוא מרגיש את הזרימה התודעתית הנכונה עבורו הוא לא בכתיבת עבודות אלא ביצירה חזותית. הוא חזר ארצה ונרשם ללימודי אמנות בבצלאל, שם התברר לו שמה שהוא הכי רוצה לעשות הוא פיסול (דווקא אז, כשהמערכת סימנה שהדרך הנכונה לעסוק בתלת־ממד היא רק באמצעות מיצב).

במהלך השנים זכינו לראות פסלים של מירון שעשויים מחומרים שונים, מעץ ועד כסאות כתר שאיתם ניהל מערכת יחסים ארוכה. הנטיה שלו מתחילת דרכו היא להתמקד באוביקטים בודדים (״יש לי נטיה ילדותית להתייחס לפסלים כישויות או יצורים״), ורבים מהפסלים שלו מתחילים דווקא באוויר. ״החלק הראשון שאני יוצר תלוי פיזית מהתקרה, ואז אני מתחיל לפתח את האיברים שלו, שמייצרים מסלול התבוננות שלא נכנע למבט אחד. אחד המקומות הכי טעונים באוביקט הוא המקום שבו הוא פוגש את הרצפה״.

״אני לא עושה אמנות שצריך ידע כדי להבין אותה. אני חושב שהאמנות שלי יכולה לדבר לכל אדם שיש לו סבלנות להסתכל עליה. אני חושב שהתבוננות צריכה להיות אקטיבית״. ויש לו גם שיטה שפיתח במהלך השנים: כשהוא מבקש מאנשים להתבונן ביצירות האמנות שלו, הוא מכריח אותם לקחת את הזמן ולספר את הדברים הכי פשוטים וטכניים שהם רואים לפניהם. ״בשבילי, זה המעשה התקשורתי וזה הכי חשוב. אם אני מלעיט את הצופה בקונטקסט אני סותם את הגולל על התפתחות דיאלוג שיפרה גם אותי״.

מוזמנים לנסות את השיטה שלו בפעם הבאה שאתם עומדים מול יצירת אמנות כלשהי, מעניין מה ייצא מזה. 



איתי אקסלרד הוא רקדן וכוריאוגרף, רק בן 27 אבל מאחוריו כבר עשור של קריירה במסגרת להקת בת שבע (שאליה הצטרף בגיל 17!) ובתקופה האחרונה גם כיוצר בתחום המחול בעצמו – עם טרילוגיה בשם ״אינדיגו״ שהמופע השני במסגרתה עלה לאחרונה ב־CCA. ״אינדיגו״, אגב, כמו הצבע, כמו השיר של נינה סימון וגם כמו התחושה המלנכולית.

כילד עם הפרעות קשב וריכוז שגדל באור יהודה הוא תמיד מצא מפלט בתנועה, אבל לקח לו זמן עד שצעד פנימה אל תחום המחול. בדיעבד, הוא מספר, הדבר שהוא הכי אוהב בריקוד ובתנועה הוא שמדובר בעניין אוניברסלי. ״כל אחד ואחת יכולים ללמוד על העולם ועל מה שקורה בנפש ובגוף דרך תרגול של תנועה בצורות שונות. ולכולנו יש גבול ולכולנו יש נפש״ (ואנחנו נוסיף שלכולנו גם יש גוף).

מאז שעזב את בת שבע החל אקסלרד מסע נדידה שהתחיל בשוודיה, חזר ארצה והמשיך לספרד וברלין ולמקומות נוספים. ״בכל מקום ובכל רגע למדתי ואספתי פיסה מעצמי ששדרגה אותי ותכנתה אותי אחרת״. במהלך המסעות האלה העמיק את העניין והעיסוק שלו בתנועה שמשוייכת לתרבות הרחוב, למגמת הנשפים וריקוד הווג שהחל בשנות ה־80 בהארלם (צפיתם.ן ב־Pose? אם לא, גשו לצפות מיד. אבל רק בעונה הראשונה). ״יש משהו בענף הזה של ריקוד והתרבות הזו שהוא מאוד משחרר. בפלואידיות שלו, בטווסיות והחוצפה; משהו שאני מוצא אותו בעצמי ורציתי לתת לו מקום להשתחרר ולהתגלות״.

במהלך השנים האחרונות הוא גם מלמד מחול, עכשיו בין השאר בבית הספר התיכון בליך שבו למד בעצמו. בעתיד הקרוב, מלבד עבודה על החלק השלישי בטרילוגיה, הואייסע ללמד גם באמסטרדם (״שאוט אאוט למי שנמצא שם ובעניין של ללמוד מחול״), ואחר כך ייסע להתנדב במרוקו(!) ויעבוד עם ילדים מקומיים דרך המחול והתנועה. ככלל, הוא אוהב לעבוד עם א.נשים שאינם מעולם המחול, למרות שגם העבודה עם רקדניםהיא מדהימה עבורו. במהלך ההאזנה לפודקאסט הוא ממליץ לכם.ן לזוז, ואם אי פעםתנסו לשקר לו – הוא כנראה יידע לזהות את זה דרך הגוף שלכם.ן.ראו הוזהרתם.ן. 

שאול כהן הוא יוצר, מעצב תעשייתי, פרזנטור(!), שאמנם לא רוצה להיות מוגדר רק בגלל זה אבל בואו נודה בזה – הוא גם ההוא מהבניינים המיניאטוריים, שבזכותם התפרסם בשנים האחרונות. הוא התחיל לעצב אותם לגמרי במקרה, לטובת תערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. אז הוא התאהב דווקא בבניינים המקומיים, אלה עם המזגנים המטפטפים, כתמי הבוץ ואנטנות הלווין. ״ראיתי את החיים שבבניין״, הוא אומר, ״ואני חושב שזה גם הקסם בעבודות, שהן מצליחות להעביר רגש״.

מאז ועד היום הוא בונה בניינים: מצלם, ממדל בתוכנות תלת־ממד, מדפיס במדפסת תלת־ממד ואז מתחיל לטפל בהם ידנית, בניסיון להיות כמה שיותר קרוב למקור, קצת כמו בציור ריאליסטי. כשהתחיל עם הבניינים עוד היה שותף ב־3D Factory, אבל בשנה האחרונה התמסר לעבודה העצמאית שלו ומכר את חלקו בעסק.

הוא מגיע מדי בוקר לסטודיו, שבו הוא כבר מעסיק ארבעה עובדים, ומייצר בניינים על פי הזמנות של לקוחות. לרוב אלה יהיו הבניינים שהם גדלו בהם, או כאלה של בני משפחה או בתים ישנים שגרו בהם פעם. רוב הבניינים הם אמנם תל אביביים (והוא גם עוקב תדיר אחרי השינויים שקורים בהם בכל פעם שהוא נוסע על האופניים), אבל לצידם בנה כבר בניינים ובתים מפתח תקווה ועד ניו יורק.

לצד הבניינים הוא יוצר גם בשביל הנפש והצחוק סדרה של אוביקטים ישראליים הומוריסטיים. ״זה פרויקט שהתחלתי במהלך התואר השני בבצלאל והיום יש בו כבר למעלה מ־100 פריטים, שכנראה רק ישראלים יבינו״. בין השאר הוא כולל פלסטר אכיל להדבקה על פיתה שנוזלת ממנה טחינה, כומתה שמתנפחת לכרית כדי לאפשר לחיילים לישון בנינוחות בתחנות האוטובוס, וגם סדרה של כדורי שלג שהפכו אף הם ללהיט מסחרי – שבתוכם דימויים של פחי זבל, טרמפיאדות, תיבות דואר ודוכני פיס.

יחד עם חבריו מהתואר השני בעיצוב תעשייתי יזם גם את ״חוג עיצוב״ ובימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים מעולם הפופ־ארט. ובקרוב ממש גם תראו אותו בפרסומות; אייל קיציס, מאחוריך. 

ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).
 
גם כשהוא עוסק באיור – מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״.
 
למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״. 



רחלי שרפשטיין היא מעצבת מוצר שבשנים האחרונות מפרגנת לעצמה (ולנו) לגלוש לשדה האמנות. אתם אולי מכירים אותה בזכות העבודות שלה שמכילות מראות בווריאציות שונות – אבל היא בכלל לא רואה אותן כמראות, אלא כאוביקטים שיוצרים השתקפויות.

שרפשטיין למדה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בוויטל (לצעירים מביניכם – זה שהפך בהמשך לשנקר), ולתואר שני בעיצוב מוצר במילאנו. במשך שנים היתה בעלת סטודיו לעיצוב מוצר בשם Ooga, שלדבריה ״היה בית ספר מעולה, שפיתח את הרצון שלי לייצר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים בתחום שלי וגם בהרבה תחומים אחרים״. וגם כשהיא פועלת במה שהיא מגדירה היום כשדה האמנות, המניע שלה הוא לייצר פעולה: ״זו הליבה של המקצוע שלי, לייצר פעולה רגשית או תנועתית, כזו שמזמינה למשחק את כל מי שמתבונן באוביקט״.

העניין שלה במראות (אוקיי, בהשתקפויות) החל גם כביקורת, בין השאר ביקורת עצמית, לעיסוק הבלתי פוסק שלנו בטלפונים. משם היא נסחפה לרעיון הקליידוסקופ שבאמצעותו היא מנסה לפתוח את המבט שבדרך כלל מצטמצם לידי אותו אוביקט קטן שאנחנו מחזיקים ביד. במקביל, היא מתרפקת על משחקים נוסטלגיים ומנסה לדלות מהם הרבה מההשראות לעיצובים שלה. ״גדלתי כבת יחידה, ובגלל שלא היה לי עם מי לשחק בתוך הבית, רכשתי מיומנות שאיפשרה לי להזמין כל מי שיכולתי מבחוץ לשחק. זה גם מה שאני עושה עם האוביקטים – אני מזמינה אחרים למשחק״.

בין לבין היא גם מנקנקת זכרונות, ואולי יצא לכם לראות את התוצאה בזומו, המוזיאון הנייד שהתקיים בשנה שעברה במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה. את הניקנוק הזה היא מתכוונת להמשיך ולגלגל ואולי גם להשתמש בו בעבודה עם תעשיות גדולות יותר. יום אחד, אולי, גם לכם יהיה נקניק כזה, כי היא היתה שמחה שהעיצוב שלה היה מגיע לכל בית (אז חברות עיצוב גדולות בינלאומיות – אם אתן שומעות או קוראות, זה הזמן). ״אני מאמינה שלעיצוב יש השפעה על כל מי שחווה אותו, ובהחלט הייתי רוצה להיות זו שמעניקה את החוויה״.







אופיר ליברמן נע בחייו המקצועיים בין שלושת הקצוות של המשולש – אמן, מעצב ומחנך (למרות שהוא בכלל התחיל כדי.ג׳יי). הגרעין המרכזי של העבודה שלו הוא בייעוץ לסטארטאפים, ובמקביל הוא יוצר עבודות של אמנות גנרטיבית שעושות שימוש בבינה מלאכותית. לצד כל אלה הוא מלמד כבר 15 שנים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

בשנים האחרונות, כך הוא מעיד, הוא נוטה יותר ויותר לכיוון הזווית האמנותית במשולש, בעיקר כי מצא הדהוד בין מה שקורה בעולם, לבין היכולות האישיות שלו ברמה הטכנולוגית שהפכו להיות רלוונטיות. החיבור הזה הגיע לשיא ב״אורקל״, פרויקט שהציג בשבוע העיצוב האחרון בירושלים, קולקציה של עבודות NFT שמתקבלת (או מתחוללת, ליתר דיוק) באמצעות קוד. התוצרים של המחולל הם קלפי טארוט חדשים (21 מיליון מהם. בקטנה) שאותם המציא ליברמן אחרי מחקר של שנים אודות עולמות זן ושמאניזם. הפרויקט הזה, מבחינתו, ממצה את נקודת המבט שלו כמעצב וגם בכלל, כבנאדם ״זה כל מה שרציתי אי פעם, כל מה שיש לי להגיד נמצא בו״ הוא אומר.

ליברמן חושב שבעשר השנים האחרונות בני אדם כמעט ולא יצרו שום דבר חדש, וכל היצירות הן רק רימיקסים של דברים שעשו קודם (וזה רק אחד מהנושאים שהוא ידבר עליהם בכנס ״יצירתיות בעידן ה־AI״ של פורטפוליו בשיתוף שנקר, שיתקיים ב־7 בדצמבר במוזיאון תל אביב). ״אמנות שלא מתייחסת לעכשיו פחות מעניינת אותי״, הוא אומר, וזה גם קו החשיבה אותו הוא מעביר לסטודנטים שלו במהלך השנים. ״מעצב בהגדרה הוא מישהו ששוחה בלא נודע. ככל שאנחנו מגדירים את הנודע אנחנו הורסים ומקלקלים״.

הוא מאמין שהעיסוק שלו בטכנולוגיות חדשות הוא זה שמאפשר לו להמשיך ולהיות יצירתי. ״בשבילי זו הזדמנות לברור מה זה להיות יצירתי באמת. המכונה עושה את זה יותר מהר ויותר טוב מאיתנו, ולכן כל מפגש שלנו עם טכנולוגיה, בעיקר עם AI, הוא מראה משמעותית לחיים ולתרבות שלנו. המכונה היא זו שמפגישה אותנו עם מושגי יסוד״.