קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

פרק 64: איל זקין

הוא עיצב לבית אריאלה לפחות 50 לוגואים שהלכו לפח, עד שהמילה פתוח הפכה לפתווווווווווווח (״מבלי לוותר על הספרים או על העברית״); ומנסה להבין מה אפשר לקחת מעבודה עם גופי תרבות לביטוח לאומי, מס הכנסה והמשטרה (״איך אני מגיע לקהל רחב יותר, יוצא מתל אביב, מגיע לחברים של ההורים שלי, דווקא בכלים של עיצוב, אמנות ותקשורת חזותית. לפעמים אני מוצא תשובות ולפעמים אני נשאר עם סימן  שאלה גדול״).
איל זקין על האתגר בלאצור את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ושכולם ייצאו ממנה מרוצים (הסטודנטים, המוסד והקהל); למה הוא לא אוהב לעצב סטוריז; והשאיפה להגיע למיצוי של רגע בזמן, אבל גם לדבר על נצח (״כשהייתי סטודנט עלו אצלי כל הזמן שאלות למה אני לא מעצב יותר טרנדי. מגניב. בשנים האחרונות הגעתי למקום טוב יותר שאני מקבל את המערכתיות שבי, ואז החיבור עם מקומות כמו מוזיואן תל אביב או בית אריאלה מייצרים שפה מעניינת שלא מנסה להגיד ׳הי, בואו לבלוק׳. וזה בסדר. יש מעצבים מעולים שיעצבו לבלוק, ואני, ממש מתאים לי לעצב לבית אריאלה״).
להאזנה

פרק 63: דורין פרנקפורט

בגיל 70, אחרי למעלה מארבעה עשורים של פעילות בשדה האופנה, ותוך כדי שהיא עובדת על ספר (!) ותערוכה (!), היא עדיין חושבת שהעובדה שהיא מוכרת את הבגדים שהיא מעצבת ״זה נס שמתרחש כל יום״; ובמהלך הקורונה היא הבינה שהיא יכולה לבחור לעשות רק את מה שהיא אוהבת, וגילתה שיש לה יכולות של ״רשת, טקסטים, אינטרנט, מיתוג, פרסום, IT. אני איש ה־IT של המפעל״.
דורין פרנקפורט על העיסוק רב השנים בנושאים חברתיים כמו שוויון זכויות, מגדר ומיחזור (״דברים שכבר אז הרגישו לי נכון והיום יש להם שמות. אני יודעת שאני לא מידתית בשום דרך. אין לי טאקט בשקל. ומצד שני מאמינה בהכלה ובהקשבה״); על עיצוב בקונטקסט של תרבות ומקומיות (״ההשראות הן תמיד הסיפור של הארץ. אלה בגדים שמספרים את הסיפור של הארץ ושנועדו לישראל״); ועל הזכרונות שתמיד יהיו קשורים במה לבשנו ולא במה שהיה תלוי על הקיר (״תמיד נזכור מה מה לבשנו. כשלבוש הוא כל כך חשוב, הוא לא רק כסות ולא רק טרנד; הוא חלק מאיתנו והוא מספר סיפור״). 
 
להאזנה

פרק 62: אביב גרינברג

ב״קולוריזם״, פרויקט הגמר מ־2017 בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, הוא הציג מיצב שכלל בין השאר מבחנות, צינורות ומיכלים שקופים, שיצרו קשת צבעונית מנוזלי ניקוי וחיטוי. מאז, צבעי הניאון המפתים, הריחניים ומלאי הכימיקלים, הפכו לסימן ההכר שלו, לאחר שהציג אותם, בין השאר, במיצב בכניסה לחממת האמנים של יריד צבע טרי, בזומו קריית ים ובמשרדי פייסבוק בתל אביב.

אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.

להאזנה

פרק 61: אורן פישר

הוא רקד בסניף ביטוח לאומי, צייר ציור קיר ענקי לגרינפיס בקריית המלאכה, שרף עבודות אמנות בכיכר המדינה, זכה בפרס הפטיש בחממת האמנים של יריד צבע טרי והציג תערוכת יחיד (״נשמות״) בגלריה סותבי׳ס שזכתה להצלחה מסחררת, אבל מה שמעסיק אותו בשבועות האחרונים הוא הממים (memes) שזוכים להצלחה מפתיעה בעמוד האינסטגרם שלו כמו ״ספה נפתחת״ (״זה בדיחות קרש ברמה הכי נמוכה. אחרי כל הדברים הרציניים וה־yo yo תראו אותי׳, רציתי להתעסק בשטויות שתמיד אהבתי. אני פשוט נהנה מזה״).
אורן פישר על מכלול המדיומים שבהם הוא פועל (״המדיום הוא לא פקטור בשום צורה, הכל תלוי איך אני קם בבוקר״); על הנפש שמחולקת לשתיים (״מצד אחד אני אדם נורא ריאלי ופרקטי, איש משפחה חמוד. הצד השני, היצירתי, האימפולסיבי, הוא זה שחי את הרגע. זה קשה, לא קל להיות אני…״); ועל הכובע שעיצב למסך הלבן, ושמי שרצה אחד משלו היה לא אחר מקניה ווסט.
להאזנה

פרק 60: מרב סלומון

במשך 11 שנים היא עמדה בראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, תפקיד שהקנה לה השפעה מכרעת על התפתחות סצינת האיור המקומית; לפני חמש שנים היא פתחה את Salomon & Daughters, הוצאת ספרים שמתמקדת בספרות חזותית למבוגרים – ספרות שלדימוי יש את החלק הארי ביצירה הספרותית; ואם זה לא מספיק – בנוסף למו״לות, להוראה וליצירה האישית, היא מכהנת גם כראש המרכז להוראת אמנות ועיצוב בבצלאל.
מרב סלומון על ההחלטה להקים הוצאת ספרים פיזיים בעידן הדיגיטלי (״זו לא תחרות. אין מנצח. התרבות מרוויחה שיש גם וגם״); על ההכרח ליזום בשביל להגשים חלומות (״הבנתי שאם אני אגיד את זה מספיק פעמים באופן משכנע אז העולם יאמין לי, וזה יותר קל ממה שזה נראה״); על ההגדרה של איור ועל הכניסה שלו לחלל המוזיאלי (״יש שני סוגי ביקורים של איור במוזיאון: או שהוא מבקר כתייר זמני – הוא בא מעולם האיור ומתארח במוזיאון באופן זמני – או שהוא מתאזרח במוזיאון והופך להיות עוד מדיום אמנותי שיש לו את כל הזכויות, ואז פחות עולות השאלות ביחס לאיור ויותר שאלות של תוכן״).
להאזנה

פרק 59: אור רוזנבלום

אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״).

אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות – וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.

להאזנה

רק 58: ג׳ייסון דנינו הולט

חשבון האינסטגרם שלו נמחק עקב״עודף תשוקה ויצר״; תערוכת היחיד שלו, Monogamy Kiils, הייתה תערוכה שהיא חנות שהיא השקת מותג שהיא סלון (״יש לי סלון נורא יפה אבל אני לא מארח אף אחד״); וספר הפרוזה שהוציא לאור בימים אלו, ״צילום מסך״, מספר את סיפורו של ילד, נער מתבגר וגבר צעיר ללא שם, מסע התבגרות שהוא סיפור חניכה מינית שהיא גם חלום בלהות (״אסוציאטיבי, נרקוטי, ספק אמיתי ספק מדומיין״).
ג׳ייסון דנינו הולט על העיסוק במדיומים רבים (״האוצר בר ירושלמי אמר לי שאני לא מונוגמי לאף מדיום. אני מצייר אבל אני לא צייר. הוצאתי ספר אבל אני לא סופר. אני מנהל תיאטרון אבל לא איש תיאטרון. אבל כן אמן״); על השאלה שהוא נשאל הכי הרבה על הספר – כמה ממנו אוטוביוגרפי (״ברמה הרגשית הוא וידוי לגמרי. האירועים, האנשים, הם בהשראה, ופה נכנס חזק המעשה הספרותי. אז כמובן שהחיים שלי שם אבל גם של הרבה אנשים אחרים וחיים מדומיינים); ועל האמונה שלכל אמן יש סיפור אחד בלבד בחיים שהוא חייב לספר, משהו שאין לו מילים, וכל חייו הוא ינסה להעניק לו מילים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם (״בסוף יש לי נפש אחת קטנה ומיוסרת״).
להאזנה

פרק 57: טניה כהן עוזיאלי

העיסוק האין־סופי בתורים בתערוכה של קוסאמה מעסיק את מנכ״לית מוזיאון תל אביב (״אפילו הסטודיו של קוסאמה אמר שהוא לא ראה דבר כזה בעולם״), אבל מה שמפתיע ומאכזב אותה יותר מכל הוא היעדר הדיבור על *האמנות* (״זו לא תערוכת הבלוקבאסטר שאני עושה כדי שהמוזיאון ישרוד. אני מרגישה בת מזל שאנחנו מציגים את התערוכה החשובה הזו במוזיאון תל אביב״).
טניה כהן עוזיאלי על הרגע בסגר שבו החליטה לתת אור ירוק, ולאשר את התערוכה שמתפרשת בכל המוזיאון (והעידוד שקיבלה מהתורים אצל ג׳ף קונס אחרי הסגר הראשון); על האמונה שגם בעידן המטאוורס המוזיאון לא שינה את תפקידו – לשמר ולהציג אמנות ולעורר שיח (״מה שהשתנה הוא הדרך שבה אנחנו פונים לקהל״); על שתי תערוכות המפתח שאצרה במוזיאון ישראל – שדרת בתי הכנסת (כחלק מפרויקט חידוש המוזיאון) וקיצור תולדות האנושות; ועל שנת ה־90 למוזיאון תל אביב, שמזמנת פעולות רפלקטיביות כמו חידוש אוסף הקבע של האמנות הישראלית או יוזמה של סרטי דוקו קצרים שעוסקים במוזיאון.
להאזנה

פרק 56: יערה קידר

התערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופוליטן שינתה את חייה (״הייתי בניו יורק ואחרי שעות שעמדתי בתור נכנסתי לתערוכה ואמרתי שמי שהעבודה שלו היא לעשות את התערוכות האלו, הוא הבן אדם הכי בר מזל בעולם״). שנה לאחר מכן כבר עברה לניו יורק לעשות תואר שני ב־NYU, ובמשך שנתיים עבדה במכון התלבושות של המט (״זה היה גן עדן עלי אדמות״).

עם למעלה מ־120 אלף מבקרים בתערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון, והרצאות סולד אאוט בכל הארץ שבהן היא קושרת בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולתרבות, יערה קידר אומרת ש״לא כל תערוכה צריכה את הוואוו־אפקט. זה תלוי בסיפור שהיא רוצה לספר״; מדגישה את החשיבות של רגש (״כשמשהו מרגש אותי אני מנסה לייצר בעזרתו חוויה משמעותית, וזה היופי של אופנה, היא יכולה לספר סיפור״); ועל החיבור שלה לעולם האופנה מהלימודים בשנקר, דרך העבודה בקסטרו ועד הכתיבה בבלוג, בעיתונות היומית ובמחקר לדוקטורט (״אופנה היא עולם ומלואו. דרכה אני מגיעה לכל דבר, מדיוויד בואי ועד להיסטוריה של הסינרים״)

להאזנה

פרק 55: אלה רוטשילד

היא חולמת בחפצים (למרות שאין לה הרבה); מאמינה שתנועה היא שפה שאי אפשר להתחרות בה (״כשהגוף שלי זז אני מרגישה שאני חיה. שיש לי יכולת לחיות את החיים האלה״); וכששואלים אותה מה היא עושה ״יש דממה. ואז אני אומרת שאני אוהבת לספר סיפורים״).
אלה רוטשילד על Summer Snow, העבודה שיצרה השנה ללהקת בת שבע (החפצים, הזיכרונות, השאיפות והאכזבות שמפעילים אותנו, כשאנחנו מנסים להיאחז בהם על קרקע לא יציבה); על מה זה להיות בן אדם שכל הזמן רוקד (״ההבנה של מה זה עושה לגוף ולתודעה שלך. איך אתה תופס כאב. זמן. עונג. אלה דברים נורא בסיסיים לחיים״), ועל היכולת של תנועה לשחרר דימוי גוף (״אתה יכולה לדבר על תחושה של מגע ולא על איך אני נראית במראה או איך הבגד זה יושב עלי״).
להאזנה

פרק 54: שחר ליבנה

עם קולקציית תכשיטים לבלנסיאגה, פרויקטים שהוצגו במוזיאונים ברחבי העולם (כולל מוזיאון העיצוב בלונדון והקופר יואיט בניו יורק), ופרס מעצבת השנה 2020 של DEZEEN – שחר ליבנה (שפועלת באיינדהובן, הולנד) הופכת פלסטיק לאבנים יקרות וחלבונים לטקסטיל. ״המחקר הוא תמיד ההתחלה של הפרויקט, והחומר הוא המדיום שבעזרתו אני מייצגת אותו״.
להאזנה

פרק 53: עודד עזר

כחייל צעיר הוא עיצב תפאורות ללהקת הנח״ל, את בחינות הקבלה למחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל עשה על מדים, ומאז כל מה שהוא עושה קשור לאותיות (בעיקר בעברית אבל לא רק), תוך שהוא מתייחס לאותיות כחומר פיזי וחושב על תרבות דרך טיפוגרפיה. ״אני מרחיב את ההגדרה של עיצוב אותיות ומייצר מודל של ישראליות קצת אחרת, מכילה יותר, שילוב של ישראלי ובינלאומי, עיצוב ואמנות, מסחרי ואקספרימנטלי, מזרח ומערב״.
עודד עזר על חדשנות בטיפוגרפיה (״האם אני יכול לדמיין את עצמי כמדען מטורף ולהתערב בדי.אן.איי של יצורים, בזרע האנושי, ולייצר מזה אותיות); על ההחלטה להקים לאחרונה מגזין תרבות מקוום שמוקדש לעיצוב ישראלי, ״ליוצרות וליוצרים שמתעסקים בתרבות ומחיים אותה בעשר אצבעותיהם״; ועל הפורמולה של העיצוב הישראלי, הפיוז׳ן שאין שני לו (״אנחנו מסתכלים רק לעבר אירופה, אבל אין לנו סיכוי לייצר משהו שלם אם אנחנו משתמשים רק בחצי ארגז הכלים שלנו. הפורמולה שמרכיבה את העיצוב הישראלי היא הרחבה גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינת ציר הזמן. החתונה הזאת מאוד הספציפית למדינת ישראל. יש לנו  את זה, זה שלנו״)
להאזנה

פרק 52: עודד בן יהודה

לאחר עשור של כתיבה ב־xnet הוא הצטרף למוסף גלריה היומי של עיתון הארץ, וממשיך להיות אחד הקולות הבודדים בארץ שנותנים ביטוי לתחום התקשורת החזותית (״אני נוטה לחשוב שסיפורים שמסקרנים ומרגשים אותי יסקרנו וירגשו גם אנשים אחרים״). במקביל הוא פועל בכובעיו האחרים כמעצב, ממתג, יועץ, מרצה, חוקר ויוצר (ועוד ועוד) – וממשיך לשלב בין שתי האהבות שלו: עיצוב למילים.
עודד בן יהודה על האתגר ״להציג זוויות אחרות לסיפורים מוכרים״ (ועל הכתבה שלו שעשתה הכי הרבה רעש – מיתוג הרוע וספר המותג הנאצי – שפירסם לקראת יום השואה); ועל החלק שהוא הכי אוהב בעבודתו – המחקר (״אני לא יודע להגדיר מחקר אבל מרגיש כמו בלש שמפצח קודים״).
להאזנה

פרק 51: אורנה גרנות

כאוצרת משנה לאיור ספרי ילדים ומנהלת ספריית האיור באגף הנוער במוזיאון ישראל, היא מנהלת את אחת הספריות היחידות בעולם שהספרים בה מסודרים לא לפי שמות הסופרות והסופרים אלא לפי שמות המאיירות והמאיירים. בשבוע האיור היא אוצרת תערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד, ומפגישה את בכירי ומייסדי האיור הישראלי בן זמננו – אלונה פרנקל, אורה איתן, דני קרמן, יוסי אבולעפיה ומישל קישקה – עם עם מאיירות ומאיירים מבטיחים בראשית דרכם: עדן אופיר, אלי בבג׳נוב, טליה דריגס, וליה רוזנצוויג ועינב ויסמן.
אורנה גרנות על איור כדיסציפלינה שמחברת בין גבוה לנמוך; על הוויכוחים עם הקולגות לגבי הגדרה של איור בתולדות האמנות (״הפיקצ׳רבוק מאפשר לטקסט ודימוי ללכת אחד עם השני ונגד השני. זה לא דבר של מה בכך״); ועל האיור הישראלי שמתאפיין בוורסטיליות גבוהה (״המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאיור הישראלי היא שהוא נורא דומה לאיור האיראני; וגם לאוסטרלי. יש משהו במדינות אי שכנראה מאפשר הרבה יותר נרטיביות אמנותית״).

שבוע האיור 2021: www.illustrationweek.co.il

להאזנה

פרק 50: זאב אנגלמאיר

חגיגה כפולה: פרק ה־50 של תיק עבודות + שבוע האיור 2021

לאחר שעבד במשך שנים רבות כמאייר בתקשורת הארצית, ובמקביל פעל גם בזירה האלטרנטיבית, זאב אנגלמאיר עבר מהפך בעקבות התערוכה ״הארץ המובתחת״ שהתקיימה בבית העיר בתל אביב, ועבר מעיסוק בדו־ממד לעולמות הפרפורמנס והתלת־ממד. בשבוע האיור 2021 הוא מוסיף לשלל עיסוקיו את התואר אוצר, עם התערוכה ״אמא תחנה״ בהשתתפות בוגרות ובוגרים טריים של מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (שבה הוא מרצה) – שהתחברו תחת השם קולקטיב תמ״א. התערוכה עוסקת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב כמעין משולש ברמודה מקומי; מרחב שבו הגבול בין אגדות אורבניות לאמת מיטשטש.
״הפרפורמנס מבחינתי הוא לגמרי איור״, אומר אנגלמאיר על הממד ההרפתקני, העניין והריגוש שנובע מאיור: ״אלו סיטואציות איוריות שיכולתי לבצע אותן או לאייר אותן״; ומספר גם על העירום הלא פרובוקטיבי של שושקה, האלטר־אגו שלו, שהגיעה מהקיבוץ לעיר הגדולה לפני שנים רבות, ורק לאחרונה הוזמנה להרצות בפני רבנים וגניקולוגים (!).

שבוע האיור 2021: www.illustrationweek.co.il
להאזנה

פרק 49: טל צור

בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021

כששולה מוזס פנתה אליה לשתף פעולה, היא לא ידעה שום דבר על סריגה או עסקים חברתיים (״חשבתי שזה של סבתות, מה מגניב בזה״). שבע שנים לאחר מכן, כמייסדת שותפה של IOTA היא עוסקת בשימור מלאכת יד ובעיצוב חברתי של טקסטיל לבית, ולעיתים גם אופנה בעבודת יד, על ידי נשים שלומדות לסרוג ובכך מקבלות אפשרות תעסוקתית.
טל צור על איך נמנעים מניכוס תרבותי ומעצבים מוצר שלא נראה ״חברתי״ (״לא תראה אצלנו תמונות של פליטות סוריות סורגות. המוצר צריך לעמוד בפני עצמו, ואני מקווה שאם יגלו את הסיפור שעומד מאחוריו, אולי גם יתאהבו בו״); על ההבדל בין מותג עיצוב שיש לו ערך חברתי לבין עסק חברתי שמתעסק בעיצוב (״אני רוצה מוצרים מעולים, איכותיים ומגניבים שעומדים בזכות עצמם״); ועל ההבנה שהיום לומדים קראפט ביו־טיוב (״ולא מהאמהות שלהן או מהסבתות שלהן״).

יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
catalog.freshpaint.co.il

להאזנה

פרק 48: גיל ארליך

בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021
הוא בעל תואר ראשון בהנדסת תוכנה, שהמשיך לאחר מכן ללימודי תולדות האמנות, תקשורת חזותית ואוצרות, וכיום הוא מגדיר את עצמו כמהנדס עם תחביב שיצא מכלל שליטה (״יום אחד חזרתי הביתה וקלטתי ש־90 אחוז מהספרים בבית שלי הם ספרי אמנות, לא תכנות״). ביריד צבע טרי הוא הציג פרויקט NFT שצמח מתוך חווית הרווקות האישית שלו, כמי שמחפש זוגיות ואהבה בעולם האמיתי ובאפליקציות.
גיל ארליך על הפתרון הטכנולוגי למה שהיה חסר באמנות הדיגיטלית (״החתימה שמעידה על המקור״); ועל חוסר הבהירות של האמנות הדיגיטלית בשלב זה (״אני לא מודאג, זה כמו האינטרנט בשנות ה־90 כשלא הבינו מה עושים עם זה, או פייסבוק בתחילת שנות ה־2000 כשאנשים שאלו ׳מה, אני אסתכל מה אנשים אוכלים׳. היום זה כמו אוויר, מובן מאליו״).

יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
catalog.freshpaint.co.il

להאזנה

פרק 46: איתי זלאיט

בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי 2021

השאיפה לחופש הובילה את החיפוש ואת המחקר האמנותי של שלושת האמנים שאיתי זלאיט כינס לכבוד צבע טרי לתערוכה משותפת: חופש תנועה ומחשבה; החופש להשתנות לבחור ולטעות; החופש להיות. זלאיט, שהתפרסם בשנה האחרונה עם עבודות מחאה שהצליחו לפרוץ את הקוביה הלבנה ולהגיע למהדורות החדשות, עם הסעודה האחרונה (של הדמוקרטיה? של הנאשם בפלילים?) או גיבור ישראל, הציג ביריד פיסול, ציור וחפצי אמנות המהלכים על הסף בין האישי והפוליטי־ציבורי (״אם יושב לך משהו חזק בבטן, אני חושב שזה התפקיד שלך כאמן: להגיד אותו ולא רק לייצר דברים יפים שאנשים יקנו״).

יריד צבע טרי 2021 ממשיך באונליין!
כאן אפשר להתרשם מהמציגים של היריד האחרון, ואפילו לרכוש יצירות של אמני החממה:
catalog.freshpaint.co.il

להאזנה