קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

פרק 33: אמון יריב

בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21 הוא זוכר את הביקור הראשון בסטודיו של פיליפ רנצר לפני 20 שנה, וכשנשאל בעבר איך התחיל לעבוד בגלריה – הבעלים של גלריה גורדון, שהחליף את אביב בניהול העסק המשפחתי ב־2005, ענה בחיוך ״שכחו אותי בחנות״. אמון יריב על המעבר מהטייטל של אמן וצלם לגלריסט; מרחוב בן יהודה לדרום העיר, ומחלל תצוגה אחד לתוספת של גן פסלים ולחלל תצוגה נוסף שהוא עתיד לפתוח בסוף השנה בירושלים; על המוטיבציה של הקהל לקנות אמנות, שבעבר הייתה (גם) תמיכה באמנים, בעוד שהיום לערך הכלכלי של העבודה יש משקל גדול יותר; ועל הנינוחות שהוא רוצה לתת למבקרים בגלריה (״חשוב לי שמי שרוצה להבין את מה שאני מציג, לא יצטרך דוקטורט באמנות. הקשר הרגשי הוא שחשוב״).

להאזנה

פרק 32: טל בטיט

בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21 הדבר הראשון שאנשים עושים כשהם רואים עבודות של טל בטיט זה לחייך; הדבר השני זה להוציא את הטלפון ולצלם. וזה נכון מאז ״כלאיים״, פרויקט הגמר שלו מ־2017 במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, שעסק בניגודים, ובחיבור הלא שגרתי שלהם אחד עם השני. הפרויקט סימן את המנעד האמנותי שבו הוא פועל: בין האתני לסינתטי, בין המסורת לחדשנות ובין העיצוב לאמנות. מאז הספיק בטיט להציג עבודות בקני מידה שונים במוזיאונים ובירידים מסביב לעולם, כמו מוזיאון העיצוב חולון, הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל וצבע טרי, תוך שהוא חוקר אייקונים ומתמקד בעיקר במדיום הקרמי (״אני אוהב שהכל עובר תחת הידיים שלי, למרות שיש המון שברונות לב בקרמיקה״).

להאזנה

פרק 31: רז שפירא

בשיתוף פעולה עם יריד צבע טרי שיתקיים באצטדיון הוולודרום בתאריכים 21-26.10.21 לצבע טרי הראשון היא הגיעה אחרי שהכריחה את הזוג שעשתה לילדיו בייביסיטר, לקחת אותה לתצוגה המקדימה של היריד. במהדורה השנייה כבר הייתה נציגה בחממת האמנים הצעירים – למרות (או בזכות) השיער כחול והקעקועים – וכיום היא משמשת כאוצרת המשנה של היריד, או כפי שהיא מתארת את התפקיד, ״האחראית על האמנות בצבע טרי״. רז שפירא על הדרך שעברה מהעבודה עם אדם יקותיאלי (know hope) וברוקן פינגאז ועד לשיחת הסיכום השנתית עם אמניות החממה; על הביקורת ״הארכאית והלא רלוונטית״ שמופנית לצד המסחרי של עולם האמנות (״אין מספיק גלגולי עיניים״); ועל הטעות בלנסות ולחשוב ״מה ימכור״.

להאזנה

פרק 30: קובי קריגר

לאחר שסיים תואר ראשון בתולדות האמנות ובחשבונאות (״אני חושב שאני הסטודנט היחיד בתולדות אוניברסיטת תל אביב שיש לו כזה תואר״), קובי קריגר הלך ללמוד תואר שני בניהול אמנות בלוס אנג׳לס. במחקר שפרסם לאחרונה הוא בדק את הקשר בין הרכב אתני לרקע סוציו־אקונומי ולשכר הנמוך, שאופייני למשרות התחלתיות בעולם האמנות. כעת הוא מבקש להכניס לעולם הזה מושגים של צדק חברתי (״חוסר הצדק החברתי שמוסדות תרבות ואמנות מעודדים, מאפשרים ומנציחים – זה גם לא נכון מבחינה אתית וזה גם לא מקצועי״).

להאזנה

פרק 29: גיא חביב

במשך 14 שנה עובד גיא חביב בסניף הישראלי של סוכנות העיצוב והייעוץ Designit, חברה בינלאומית שהוקמה בדנמרק לפני 30 שנה, ושבין לקוחותיה אפשר למצוא מנעד רחב של חברות, החל מפפר, יס ואל על המקומיות, ועד ללופטהנזה, לגו ואל־ג׳י הבינלאומיות. בתפקידו כ־Executive Design Director הוא מרגיש שעליו ללהטט בין המשימות והפרויקטים השונים כמו די־ג׳יי, שמנסה לשים את האמביציה שלו (ושל החברה) במקום הנכון; כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית הוא מפתח בימים אלו את תחום הקריאייטיב־טכנולוג׳י; ובסוף בסוף הוא תמיד חוזר לעיצוב הגרפי, ליסודות – ״למתח בין המתכנת והמפתח שבו לבין העיצוב והצד החזותי״.

להאזנה

פרק 28: אילה צרפתי

בין אם מדובר במיצב תאורה גדול הכולל טכנולוגיה מורכבת או בסדרת רהיטים מלבד ידני, יצירות לגלריות ולמוזיאונים או עבודות מוזמנות לבתים פרטיים, האוביקטים של אילה צרפתי נמצאים על קו התפר בין מלאכה, אמנות ועיצוב, ומה שמאפיין אותם הוא קודם כל התחושה האנושית והעבודה הידנית הרבה שהושקעה בהם. זו הסיבה שלפני ״אמנית״ או ״מעצבת״ היא אוהבת לכנות את עצמה כ״פועלת״: ״אני כל בוקר יורדת לסטודיו ומייצרת את העבודות: אוביקטים לחללים אנושיים, לסביבות פנים, שמשרים תחושה על החדר שבו הם נמצאים״.

להאזנה

פרק 27: עינת צרפתי

עינת צרפתי מעדיפה להגדיר את עצמה כמאיירת שמספרת סיפורים, ולא כמאיירת וסופרת, למרות שכבר הוציאה לאור ארבעה ספרי ילדים שתורגמו ל־20 שפות ומכרו עשרות אלפי עותקים ברחבי העולם. את ההבדל בין הסיפורים שמספרים מאיירים לסיפורים שמספרים ״כותבים״, היא מסבירה ב״רווח האיורי״: ״סיפורים של מאיירים יהיו שונים במקום שהם משאירים לאיורים לדבר; הם נותנים לאיור לספר את הסיפור״.

להאזנה

פרק 26: רקפת כנען

היא החלה את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, אולם כעבור שנתיים עברה לניו יורק וסיימה במחלקה לאמנות בקופר יוניון. מאז, רקפת כנען מחלקת את זמנה בין שדות שונים של יצירה, הוראה ומחקר: אמנות, עיצוב, איור, קראפט ועוד. ב־2014 הציגה כנען – בתערוכת יחיד בגלריה פריסקופ – סדרת עבודות בטכניקות ליבוד קלאסיות ומודרניות, שסיפרו סיפור ״עם ובלי כנפיים״. לפני ארבע שנים היא הקימה את קבוצת חילוף חומרים – המורכבת מ־12 מעצבים, יוצרים ומרצים לעיצוב – כתגובה למשבר הסביבתי, ובכוונה לערער ולחשוב מחדש את סט הערכים והאמונות החברתיות־תרבותיות שמתוות את דרכנו בעולם. בחממת הביאנלה לאומנויות לעיצוב 2020 במוזיאון ארץ ישראל הציגה הקבוצה תערוכה, שמסכמת את הניסיון שלה עד כה לא רק לעסוק ברעיונות אקולוגיים, אלא גם לעשות זאת באופן אקולוגי.

להאזנה

פרק 25: יעל שנברגר

למרות שהיא מעולם לא למדה עיצוב אופנה (אלא תולדות האמנות וספרות עברית), ושלדבריה רק ״הייתה שם במקרה״, זה לא הפריע לה להיענות ב־2016 להצעה של שחר סגל להקים ביחד את אתא, מחדש. וגם היום, חמש שנים לאחר מכן, הדבר שהכי קשה לה לעשות זה בגדים (״יש לי התנגדות פנימית לצורך לחדש. אנחנו חיים בלוחות זמנים מומצאים, אין כזה דבר יותר עונות בטבע, אז למה אני צריכה לחיות לפי עונות? ומה זה קולקציות? קולקציה היא הארון שלך״). יעל שנברגר על מילים שהיא לא אוהבת כמו שת״פ (״מילה מכובסת)״, על־זמני (״אין כזה דבר״) או שורטס (״באתא עושים מכנסיים קצרים. לא שורטס״); על המלכודת של לאהוב מאוד את ההיסטוריה של אתא, אבל לא להתאהב בה יתר על המידה (״להתאהב, כמו שאנחנו יודעים, זה עול״), ועל השאיפה ״הלא צנועה״ להחזיר ערך לבגד בעולם של שפע (״לנסות להפוך את הבגדים בחזרה לידידים לזמן ממושך. להגיד שזה בסדר אם תלבש אותו בשנה הבאה. להוציא מהשיח את האין ואאוט״).

להאזנה

פרק 24: ליאור ימין

תשע שנים לאחר שפתח את הסניף הראשון של אסופה על טהרת העיצוב הישראלי, ״בלי שום ניסיון, שום הכנה, שום ליווי״, ליאור ימין פותח סניף נוסף ברח׳ דיזנגוף בתל אביב. ״כשפתחתי את אסופה אמא שלי באה ממש בימים הראשונים ואמרה ׳וואו, יפה, נחמד והכל, אבל אין לי מה לקנות פה׳. בחנות ספרים אתה קונה ספרים, בחנות תקליטים אתה קונה תקליטים. מה קונים בחנות עיצוב? דברים שימושיים? ליופי? למטבח?״. תשע שנים לאחר מכן הוא מספר על האתגר בלהיות נאמן לקונספט, ומסביר את ההבדל בין לוקיישן לדסטיניישן, מה צריך לעשות כדי למכור, מה הקטגוריה הכי נמכרת, ולמה הוא לא חושב שהוא מנצל את המעצבים.

להאזנה

פרק 23: יונתן טל

הוא הגיע מרחובות ללוס אנג׳לס כדי ללמוד אנימציה ב־Calarts, בית הספר לאמנויות שהקים וולט דיסני, וחודש לאחר שסיים את הלימודים יונתן טל מצא את עצמו מגשים חלום נוסף, כשהחל לעבוד במחלקת הפיתוח לסדרות הטלויזיה של דיסני. כעבור שנתיים יצא לדרך עצמאית (״הרגשתי שאני נמצא בכלוב של זהב, שעובד כמו מכונה משומנת, אבל זה לא מי שאני״), ומאז הספיק לביים סרט אנימציה קצר בטכנולוגית VR, ואת הפרסומת של סודה סטרים לרגל חודש הגאווה עם השחקנית האמריקאית לברן קוקס (״אם יש פרויקט שבמהלך הפיתוח שלו אין רגע שאני קצת מזיל דמעה, שמציף אותי, זה לא מעניין אותי. אני יודע שזה לא חשוב לי מספיק״).

להאזנה

פרק 22: ענבל הופמן

עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשורת החזותית לתואר הראשון נשארו חוויה מכוננת לאופן שבו היא עושה וחושבת על אמנות (״זה גם איך הצופה קורא את העבודה, ולא רק איך הצופה רואה אותה״), כשאחד הדברים שמעסיקים אותה הוא איך עושים אמנות ״לא רכישה״ שאפשר להסתכל עליה, ושכמו מוזיקה היא בסוף מתפרקת ולא נשאר ממנה כלום.

להאזנה

פרק 21: עמית טריינין

בין אם מדובר בפרויקט הגמר בבצלאל שבו ברא מדינה דמיונית שהתבססה על אירוויזיון, כדורגל וכישוף; קליפ לברי סחרוף עם אלפי מדבקות בשחור־לבן; 500 מזרוני יוגה מאוירים בכיכר רבין ביום הכי ארוך בשנה; או ספר ילדים שכל דמות אויירה בו  בנפרד בתקופה של למעלה משנה – המאייר עמית טריינין מתמיד בעבודה קשה וסיזיפית בפרויקטים שלו. (״נולדתי בקיבוץ, הדי־אן־איי של תנועת העבודה נטבע בי מגיל צעיר, את העבודה הקשה צריך לראות״). וגם עכשיו, כשהוא ״בונה את כל הסלט הזה בפוטושופ״, לפני שהוא מתחיל פרויקט הוא קונה מכחול חדש ועדיין מתרגש לפני המגע הראשון של המכחול בדף.

להאזנה

פרק 20: לירון שוורץ גילת

כסמנכ״לית העיצוב של רשת טולמנ׳ס, היא מובילה את כל מהלכי הרשת שקשורים לעיצוב: אולמות תצוגה, קניינות, קשר עם ספקים ועוד; לסבא שלה הייתה נגרייה בקריית אתא, ועד היום היא זוכרת את הריח של הנסורת והצבע; והפעם הראשונה שביקרה בשבוע העיצוב של מילאנו הייתה בגיל 18, לפני שהתגייסה (״אני זוכרת שנשמטה לי הלסת ביום האחרון״). לירון שוורץ גילת על הקהל הישראלי (״זה פחות ׳טעם ישראלי׳ ויותר איך אנחנו חיים בארץ: משפחות גדולות שמארחות הרבה. תמיד מתקשרים אלי מאיטליה על מטבח גדול ושואלים מי גר בבית הזה, כשמבחינתי זה עוד בית״); על השפעת הקורונה על הרגלי הקניה של הקהל המקומי (״אנשים קנו הכל. אם לפני שנתיים היו אומרים לי שיקנו סלון שלם אונליין, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, אבל היום זה קורה״); ועל הכניסה של חברות ומעצבים חדשים לרשת (״אני מתחברת לסיפורים: כשאני רואה ספה אני לא רואה רק את הבד, את הגודל או אם היא נוחה או לא. אני רואה מי המעצב, מי היצרן, מי נמצא מאחוריה״).

להאזנה

פרק 19: דן הנדל

התערוכה הראשונה שאצר עסקה ביערות של קנדה, ולאחריה הספיק להיות אוצר המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל, וחבר בצוות האוצרים של הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה בשנת 2012; הוא מאמין שאין הבדל רב בחשיבה בין עיצוב נוף לעיצוב בניין או לעיצוב פנים, ובשנים האחרונות נוח לו עם טייטל האדל״ש – ״אדריכל לשעבר״ (״אדריכלות דורשת סוג מאוד מסוים של אובססיה: זה מקצוע לא פשוט, ודאי בישראל, יש המון חלקים מייסרים במקצוע״). האדריכל דן הנדל על השפעת הקורונה על עולם העיצוב (״זה רגע מעניין לעיצוב פנים: איך דברים נראים מבעד לעדשת המצלמה״); ועל המאבק המתמיד להיות תקשורתי, בהוראה במחלקה לעיצוב פנים מבנה וסביבה בשנקר, בתערוכות שהוא אוצר, ובטורי הביקורת שהוא מפרסם במוסף גלריה שישי של עיתון הארץ (״אדריכלות היא ממש לא משהו אליטיסטי ליודעי חן בלבד. בוא נחשוב על ביקורת אדריכלות כמו על ביקורת מסעדות: בסופו של דבר אדריכלים אולי יקראו את הטור אבל אדריכלות היא מדיום פופוליסטי. כולנו משתמשים בבניינים״).

להאזנה

פרק 18: גדי עמית

הוא מכנה את עצמו כ״מעצב טכנולוגיה״, וכשזכה ב־2013 בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית, מישל אובמה ציטטה בטקס שנערך בבית הלבן את האני מאמין של סוכנות העיצוב שהקים בשנת 2000, ניו דיל דיזיין (NewDealDesign); באותה סיטואציה הוא אף מצא את עצמו מבקש ממנה שלא תוציא את הפיטביט שלה מהחזייה (״היא אמרה ׳יש לי את זה בדיוק פה׳ ואני מיד שברתי את כללי הפרוטוקול ואמרתי ׳בבקשה אל תוציאי את זה׳״). גדי עמית על השינוי שעבר עולם העיצוב ב־20 השנים האחרונות; על החשיבות של יופי (״יופי הוא משהו אבסולוטי שנשפט באופן אינטואיטיבי. הוא משרת תפקיד חשוב בהבנת המהות של האוביקט, למה הוא נועד והאם הוא אוביקט טוב או רע״); על ההשפעה של המזג הים תיכוני (״אני שייך לכנופיה החמה, אני אוהב קקופוניה. יש לי בעיה עם הטרנדים המינימליסטיים שבאים מהצפון״); ועל האתגר לעצב רובוט שהשכנה מלמטה תאהב ולא תתקשר למשטרה כשהיא נתקלת בו ברחוב (״האתגר הוא ליצור מוצר שיש לאנשים מספיק אהבה אליו, שלא ירצו לזרוק אותו כל כך מהר״).

להאזנה

פרק 17: רונית כפיר

אחרי קריירה עניפה של קריינות ועיצוב פנים, בשנים האחרונות היא מלמדת – בעיקר עצמאיות – תקשורת אסרטיבית עם לקוחות (״אני עוזרת לנשים להרוויח יותר, מעלה את התל״ג של ישראל…״); ובתום ההרצאה הראשונה שלה – שכתבה ביומיים, ועיצבה ביומיים – הרגישה שמצאה את התדר שלה (״אש בשדה קוצים לא מתחיל לתאר את מה שקרה שם. הרגשתי שמישהו לוקח את כל הפיידרים שלי ומרים אותם לפול ווליום״). רונית כפיר על הברקת הקופי של חייה – מלא נעים לי לנעים מאוד (״אתה לא יכול להגיד אני אמן, אני לא איש מכירות. אם אתה רוצה למכור תצטרך ללמוד להיות איש מכירות״); למה היא לא נותנת הנחות (״גם בי יש את המקום הזה של לבוא לקראת. להתחשב. אבל מי שלא מבינה או מבין את המשמעות של הקורס שלי עבורו, זה לא מישהו שאני רוצה בקורס שלי״); והטריגר שגרם לה לעבור מעיצוב להרצאות (״לא יכול להיות שתעבדו כל כך קשה ותקבלו כל כך מעט״).

להאזנה

פרק 16: כרם נאטור

שלושה ימים לפני שהגיש את פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל, הוא התקשר באמצע הלילה למד״א שיעזרו לו לצאת מהתקיעות שלו כאמן (״אני צריך עזרה, אני מרגיש תקוע, תבואו לעזור לי. אני מרגיש שיש משהו תקוע בתוכי שלא יכול לצאת החוצה״). הוא אוהב להגדיר את עצמו כאמן וידאו, כשגם ברישומים הדיגיטליים שלו ההתחלה היא תמיד דימוי זז (״קולנוע הוא לא אוביקט, אתה לא מחזיק אותו ביד. הוא כמו מים: אתה זוכר את החוויה ומה שנשאר אצלך הוא לא הדי.וי.די שאתה מחזיק ביד״). כרם נאטור, שנבחר השנה על ידי מגזין פורבס לרשימת 30 מתחת לגיל 30, על השימוש בחוש הומור (״אני לא בדרן אבל לבדר זה חלק חשוב ומהותי ביצירה שלי. אפשר לצחוק על המוות. עליך. על הפדיחות שלך״), על האמונה באקראיות ועל החשיבות באיזון בין המוח ללב (״יש משהו גדול מאיתנו. לא תמיד ידעתי לשים לב לזה אבל חשוב לי להצליח להאמין במשהו גדול יותר, במה שאני לא יודע, בכוח של אהבה״).

להאזנה