קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

היא למדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והחלה את דרכה בעולם האופנה עם מדור אישי ב״זמן תל אביב״. במשך שש שנים פרסמה ביחד עם נילי לנדסמן בעיתון העיר את מדור האופנה ״הצעקה האחרונה״, שלימים יצא לאור כספר ״אחת מאיתנו״ בהוצאת כתר (״לא לגמרי הייתי מודעת למה שאני עושה. משהו באינטואיציה אמר לי לא להיכנס עמוק לתעשייה המאוד צבועה הזו: כל כך יפה מבחוץ וכל כך מכוערת מבפנים״). תמר קרוון על החיבור האישי שלה לאופנה (״גם בתקופות שהרגשתי הכי נמוך, בודדה ועצובה, מה ששימח אותי זה למרוח ליפסטיק אדום ולהתלבש בהמון צבעים ולצאת החוצה״); על הפער בין התדמית הזוהרת באינסטגרם לחיים עצמם (״כל קשר בין קוליות אלי לא קיים. הרבה פעמים אנשים פוגשים אותי ואומרים לי ׳וואוו, את נחמדה׳. למה שאני לא אהיה נחמדה?״); ועל היחסים המורכבים עם עולם האמנות, עוד מתערוכת היחיד הראשונה שאצרה לה הדס מאור ב־1997 (״היחסים שלי עם עולם האמנות תמיד היו כמו עם מאהב, שאני לא בטוחה שאני סגורה עליו, אם להפוך אותו ל־boyfriend, כי יש עליו דיבור לא יודע מי מה״).

המכירה הפומבית הראשונה שניהל באונליין הייתה ב־2014 (״הרבה לפני הקורונה״), ומלבד תפקיד הכרוז הנחשק (״נמכר!״), הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה הוא השילוב בין הצד האמנותי לצדדים הכלכליים והעסקיים של עולם האמנות (״להיות כרוז של מכירות פומביות זה לא משהו שלומדים, אולי זה משהו שנולדים איתו…״). אמיתי חזן מבית המכירות תירוש על למה המחיר ההתחלתי של עבודות נמוך בדרך כלל מהשווי הריאלי שלהן (״מי שמרשה לעצמו להשתוללל ולהציע את הסכום הכי גבוה, הוא שזה שיקנה בסופו של דבר את העבודה״), כמה אחוזים משלמים עמלה והאם אפשר להתמקח (ספוילר: לא ממש).

אחרי ביקורת קטלנית שקיבלה מרפי לביא בלימודי האמנות במדרשה (״הוא אמר לי שאני צריכה ללכת לפסיכולוג״), החליטה לחשב מסלול מחדש, ולאחר שהלכה לחפש רהיטים לביתה (״לא רציתי למצוא״), הרגישה שמצאה את הייעוד שלה בחיים. המעצבת שרית שני חי על עיצוב לילדים (״בתחילת הדרך אמרו לי למה לעצב לילדים? הם הורסים הכל״), על ועל עיצוב ככלי לשינוי חברתי ומריה מונטסרי שאמרה שמבוגרים מעריכים את הסביבה, אבל ילדים חווים אותה דרך החושים (״זאת הסיבה שאני אוהבת לעבוד עם ילדים, אתה לא צריך להגיד להם כלום״), ועל הסיבה שבגללה היא מקנאת באיקאה (״אני הסיוט של כל בעל מקצוע״).

אחרי קריירה של 20 שנות אוצרות במגזר הפרטי, היא נכנסה לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון הרצליה לאמנות בשנת 2014, והייתה צריכה להתמודד עם השאלה ״למה משלם הארנונה ההרצלייני צריך לשאת על גבו את האוונגרד האמנותי״. היא לא רוצה להשתמש בתערוכה ככלי להעלאת שאלות, ולא רוצה לגייס את המוזיאון מבחינה אידיאולוגית (״רציתי שהקהל והקהילה יאהבו את המוזיאון כמו שאני אוהבת אותו״). ד״ר איה לוריא על למה לא צריך תואר ראשון בחשיבה ביקורתית כדי להתחבר, להבין או להרגיש, ולמה הדבר שהכי קשה לה בתפקיד זה להגיד לא (״זה רק נהיה יותר קשה משנה לשנה, בכל פעם זה שובר לי את הלב״).

למרות שהוא בכלל רצה ללמוד קולנוע ושאין לו תעודת בגרות, הוא מצא את עצמו לומד באחד מבתי הספר הטובים והוותיקים בעולם לאדריכלות (ה־AA בלונדון); כאדריכל הוא היה מעורב בכמה פרויקטי שיפוץ וחידוש משמעותיים: עיריית תל אביב, היכל הספורט ביד אליהו ומוזיאון ישראל; ויש לו ביקורת גדולה על האווירה החברמנית בתהליך ההכשרה של בתי הספר לאדריכלות בארץ, כמו גם על המשקל הקטן שיש לאסתטיקה בתרבות הישראלית (״אני פוגש לא מעט אנשים שגם אם האיכות תתנגש בהם במצח, הם לא יידעו לזהות מה זה הדבר הזה״). אסף לרמן על מרכז התרבות תאו (עטור הפרסים) שתכנן בהרצליה – מרכז רב תחומי חדש שמקדם תרבות, אמנות ותוכן איכותי וקהילתי – ועל הסיבה שבגללה סירב לשלם מס הכנסה כשזכה ב־2016 בפרס רכטר היוקרתי על ספריית נזריאן באוניברסיטת חיפה.

בשנת 2018 כל מי שפתח את תכנת האילוסטרייטור נתקל במסך הפתיחה שהוא אייר (״יש לי מלאך ששומר עלי באדובי״), ולמרות שעבד מאז עם הניו יורק טיימס, אפל, קרטון נטוורק ולקוחות בינלאומיים רבים נוספים, רק אחרי העבודה עם נייקי הוא הבין שאפשר טיפה להירגע ולא לחשוש מאיפה יגיע הלקוח הבא. אורי טור על איך עובדים בלי לתכנן מראש את האיורים ובלי לשלוח סקיצות ללקוחות (״אני קורא לזה work in progress״), ולמה בהשפעת אמא שלו הוא רוצה ללמוד סריגה.

היא הייתה בצוות ההקמה של צ׳קפוינט (עובדת מס׳ 7! ״עשיתי חשיבה עיצובית לפני שידעתי מהי חשיבה עיצובית״), ובמשך חמש שנים עמדה בראש התכנית לעיצוב תעשייתי בבצלאל. כשפרצה הקורונה והתבטלו כל תכניות חילופי הסטודנטים בעולם, היא יזמה תכנית חליפית: להקים סטודיו לעיצוב בבית החולים סורוקה בבאר שבע. מיכל איתן על היכולת של עיצוב לדמיין, לבנות אמון ולחשוב מחדש על מערכות (״מי אם לא אנחנו יכולים לעשות את זה״).

היא ניהלה במשך 20 שנה את חברת ההפקות מולטימדיה, שהביאה לארץ מגוון גדול של מופעים (״עם הרבה מחול, התשוקה האישית שלנו״), וב־11 השנים האחרונות היא המנכ״לית של להקת המחול בת שבע (״אני נורא אוהבת טבלאות אקסל״). דינה אלדור על הסדק שעבודות אמנות מטלטלות יוצרות, ״סדק שמערער משהו במבנים שאנחנו כל כך שבויים בהם״, ועל האתגר בלנהל מוסד תרבות ללא כוונת רווח (״אני לא יכולה לסבול את הפרדיגמה של מוסד תרבות בגירעון שמתבכיין. זה לא מתאים לי״).

 הוא מתכנן ערים, היה חלק מחיי הלילה וממועצת העיר של ירושלים, מנכ״ל את נמל תל אביב (סגר את האוקטופוס ואת הזום בתחילת שנות ה־2000), והפך את שבוע העיצוב ירושלים לאירוע העיצוב הציבורי הגדול בישראל. רן וולף על הטעויות וההצלחות בפרויקטים כמו נמל ת״א, נמל יפו, מתחם התחנה ובית הנסן, ולמה החלודה והסירחון של הדגים בנמל יפו והאבנים השבורות והדלתות המתקלפות בבית הנסן, הם הדברים הקטנים שעושים את ההבדל (״החוכמה היא לדעת מה לא לעשות״).

היא לא אוכלת שווארמה אבל הוקסמה מהמאכל ומהתפוצה העולמית שלו, עד שהחליטה להקים את ״בוטיק שווארמה״; ובמשך שנה וחצי עשתה 12 קעקועים, הראשון מביניהם ביום שקיבלה את ההודעה על הקבלה לחממת האמנים של יריד צבע טרי (״חרטתי על השווארמה את דגל כנות״). סתיו פורגס על למה הביאה את ההורים שלה למבחני הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, ולמה היא רוצה לעשות עבודת וידאו שבו היא מנקה את האסלה של מרסל דושאן עם סט ציפורניים של קארדי בי.

קולקציית הגמר שלה (״הנשים בחיי״) פתחה את תצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, ומאז היא הספיקה להלביש את ביונסה (5 פעמים!), נטע ברזילי (הקימונו באירוויזיון), זנדאיה ועוד. שחר אבנט על בד הטול שהפך להיות סימן ההכר שלה, ההחלטה לצאת לדרך עצמאית בזמן טיסה ללונדון, בדרך להתראיין ל־H&M, וההתמודדות היום־יומית עם האתגרים של מעצבת עצמאית בימי קורונה

היא למדה קרמיקה, אנימציה, משחק, אופרה, כדורעף, טקסטיל ואיור (ועוד); והייתה מהמאיירים הראשונים בארץ שאיירו במחשב והתלהבו מזה, כשהיה רק undo אחד (מה שלא הפריע לה כשהמחשב התקלקל לקחת רק את המסך לתיקון). בתיה קולטון על למה היא לא מחפשת את הילד שבה כשהיא מאיירת ספרי ילדים, ואיך היא התגלגלה להקים ביחד עם רוני פחימה את יריד החוטים.

כשרון חולדאי הציע לה לרוץ למועצת העיר היא אמרה לו שהיא לא פוליטיקאית (בתגובה הוא ענה ״גם אני לא״); וכשאצרה את התערוכה ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין, היא נאלצה להקליט הודעה למוקד העירוני שבו היא מסבירה שהפיגומים על גג הביתן הם עבודת אמנות. רויטל בן אשר פרץ על מה היא אוהבת במיוחד בתפקיד יועצת ראש העיר לאמנות, והמעבר מאחורי הקלעים של עולם האמנות לקדמת הבמה כאמנית פרפורמנס שנושאת במשרה ציבורית