קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו



ליאת לוי קופלמן היא עיתונאית, סופרת, אמנית, מרצה, אושיית רשת ומעצמת תקשורת של אישה אחת. ברזומה שלה למעלה מ־20 שנה ככתבת ועורכת (בין השאר כעורכת ראשית של המגזינים ״פנאי פלוס״ ו״גו סטייל״. במקביל). לפני שלוש שנים הוציאה את ספרה הראשון ״את הבוס״, ולאחרונה ראה אור ספרה ״אני הבוסית״ שכתבה במהלך תקופת הקורונה יחד עם בתה, שהיתה אז בת 7 וחצי.

את דרכה בעיתונות החלה בגיל 19, בעוד שלצייר הפסיקה במשך שנים רבות בעקבות פוסט־טראומה אחרי מותה של אחותה. החזרה אל הציור קרתה אחרי שסיימה לעבוד על ספרה הראשון (״אני בנאדם שחייב לשנות כל הזמן סוגי עשייה. קשה לי לשבת על התחת״). מאז הספיקה לשתף פעולה עם כמה מותגים ומוסדות – ביניהם מוזיאון תל אביב ונביעות, שעבורם איירה סדרה של 10 זוגות גרביים עשויות חומרים ממוחזרים.

את הביטחון העצמי שלה היא זוקפת לזכות העובדה שבצעירותה היתה צריכה לפתור לעצמה את הבעיות (״לא בכוונה גדלתיילדה עם ביטחון עצמי, זה היה מנגנון הישרדות״), וכבר אז הביעה עניין רב בכתיבה ובציור. היא מאמינה שהמפתח לכל הצלחההוא תוכן טוב, וזה לא משנה אם מדובר בעיתון, סדרת טלוויזיה או סטורי באינסטגרם: ״היום, כל אחד מאיתנו הוא מותג. ואםאנחנו מותג שהכוח שלו הוא תוכן – זכינו, כי תוכן הוא המלך והוא תמיד יהיה המלך. הוא רק משנה צורות. כשהעיתונות היתההמדיה השולטת זה מה שעשיתי, ועכשיו אני ממשיכה במדיות שולטותתתתת אחרות״. 



אורית ברגמן היא ראשת תחום איור בבצלאל, מאיירת וסופרת, שבעשור האחרון עוסקת בעיקר באיור ובכתיבה לילדים (״ילדים הם קהל נורא כנה. הם טובים בלהראות מתי הם משתעממים. יש משהו ישיר ונעים בלעבוד עם ילדים, ואיכשהו זה מחבר אותי גם לילדות שלי״). 

מתחילת דרכה היא מתעניינת בדרכים שבהן אפשר לגרום לאיור לצאת מהדף. זה קורה, בין השאר, בעיצוב תפאורות לתיאטרון (״התיאטרון מוסיף עבורי לא רק את העניין של התלת־ממד אלא גם את הממד של הזמן. והכי חשוב – את הממד של עבודה עם אנשים״), ובתערוכה הנוכחית שהיא מציגה יחד עם ענת ורשבסקי בבית הנסן בירושלים – ״מה יותר צהוב או פיל?״.

הנחת המוצא של ברגמן ושל ורשבסקי בתערוכה היתה, שילדים שמגיעים לתערוכה רצים קודם כל לאורך כולה עד הסוף, ורק אז מתחילים להתבונן. ״יצרנו מפלצת שהיא כמו חץ, שיש לה שני פרצופים ולהקה של יצורים. היא מתחילה בחלק האחורי של התערוכה, מלווה אותה ונתלית עליה לכל אורך המסדרון. הרעיון הוא הולכה של הקהל בתוך התערוכה – דבר שעניין את שתינו ושמחנו לראות שהוא עובד״. 

בשאלת ההשפעות הטכנולוגיות על תחום האיור אומרת ברגמן ש״בשנים האחרונות עם התוכנות והכלים המתקדמים אפשר לעשות יחסית יותר בקלות איור שנראה מאוד מקצועי, ובעקבות זה הנושא של שפה אישית קצת ירד. לכן, מאיירים, גם אם הם הולכים לעבוד בהייטק – צריכים להמציא את עצמם. מה שהתוכנות עדיין לא יודעת לחקות זה ליצור מטאפורות והסמלות; אין להן את הכישורים האלה. לכן דווקא איורים עם מסר הם אלה שיבלטו, ואולי תעלה קרנו גם של המאייר כסופר״.

ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך עם זוג המעצבים (פרופסור!) נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, שעובדים יחד כבר שני עשורים תחת השם סטודיו Reddish.

נעמה ועידן אוהבים חפצים, ודרכם הם אוהבים להבין דברים לגבי העולם (וגם להגיד כאלה בעצמם). כשהם מסתובבים ומטיילים בקהילות שונות בארץ ובעולם, הם אוהבים להסתכל עליהן דרך אותם החפצים – בין אם כאלה שהם מוצאים בסופר ובטמבוריה, או כאלה שקשורים לדת של המקום: ״יש משהו בלהסתכל על חפצים, ולנסות להסתכל דרכם על התרבות שעיצבה אותם. לחפצים יש סיבה שהם נראים כמו שהם נראים, וככל שחפץ זר לך יותר – יש לך יותר ללמוד על התרבות שבה הוא נוצר״.

במהלך השנים הם עובדים בעיקר בעיצוב שנוצר מתוך מחקר, מציגים בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. אבל הם פעילים גם בעולם המסחרי, ובין השאר עיצבו וייצרו (בשיתוף עם מאנקי ביזנס) פותחן משחקי לבקבוקי יין שהפך ללהיט ברחבי העולם. החלקים האהובים עליהם בעבודה הם הסקרנות שבצלילה אל תחום מחקר חדש: ״יש לך פתאום תירוץ מעולה לדפוק למישהו על הדלת, להכנס לו לעולם, לחטט לו במדפים. והכל בשם העיצוב״.

כמעצבים, הם לא עסוקים בלרדוף אחרי טכנולוגיות חדשות, להפך – ״יש בנו הרבה רומנטיקה והרבה כבוד לדרכי ייצור ישנות, אנחנו מנסים למצוא עוד זוויות מחשבה לגביהם. ולא תמיד צריך ליצור משהו חדש כדי להגיד משהו״. וכזוג שחי ועובד יחד כבר המון שנים, הם מספרים שבאופי של שניהם להשתעמם מהר, אבל העובדה שהם סומכים אחד על השני הוא כלי עבודה מבחינתם. ״בתוך העיצוב המחקרי־ניסיוני אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו שמה שאנחנו עושים הוא ראוי, וגם לומדים ליהנות מהעובדה שמה שאנחנו עושים משנה לאנשים. אנחנו מטרידים אנשים עם המחשבות שלנו, ואם לא יהיה לנו משהו מעניין להגיד – זו יכולה להיות בעיה״.                                                            







האדריכל והמעצב גל גאון נע בין שני צירים: באחד הוא בעל סטודיו שמעצב בעצמו ומציג ברחבי העולם (כמו לדוגמה השולחנות גדולי הממדים שהציג בשבוע העיצוב האחרון במילאנו); ובשני הוא מאגד סביבו יוצרים אחרים, מפיק להם עבודות, מציג ומוכר אותן.

גאון, שגדל בבית שנשם עיצוב ואמנות והוא ממשיך את הקו הזה, עם מבט ופעילות עכשוויים שכוללים גם הבטים כלכליים, מספר מהיהצורה שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו; איך משתלבת עובדת היותו אדריכל כשהוא מעצב פריטים; ואיך הפכה תל אביב עבורו לכורהיתוך שמרכז את הפעילות שלו בעולם. ״הדבר שאני הכי אוהב הוא לדבר עם אנשים: לדבר עם יוצרים, עם לקוחות, עם הצוות. לדברעל תהליכי היצירה ואז לראות אותם קורים״.



מילנה גיצין אדירם היא היזמת, המייסדת והאוצרת הראשית של זומו – המוזיאון הנודד. בתחנתו השישית, הפעם במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה, היא מספרת למה התעקשה לקרוא למיזם שלה מוזיאון; מדוע התרבות בעיניה היא בסיס לחברה; ולמה החליטה שהמשימה שלה היא לחבר בין תרבות לבין קהילות מקומיות – משימה שרבים וטובים ניסו לבצע בעבר, לא תמיד בהצלחה מרובה.

התפקיד של זומו, היא אומרת, הוא להביא את האמנות הכי טובה בארץ למקומות המרוחקים, וגם לעבוד עם אמנים מקומיים בכל אחת מהתחנות. ״אמנות עכשווית, עיצוב עכשווי ואדריכלות עכשווית הם דברים מאוד פשוטים לתווך אותם, אבל הקהל תופס אותם כדבר מרוחק. זה דורש שינוי״.



במסגרת תפקידה כ־VP Design של WIX, חגית קאופמן מנהלת את גילדת העיצוב של החברה שמונה 14 (!) מקצועות עיצוב שונים; אחראית לפתח את כל תחומי העיצוב בחברה; ואמונה על הקידום המקצועי של מאות המעצבים שעובדים בה.

קאופמן היתה העובדת מספר 27 של וויקס, ובשנותיה שם החברה גדלה לממדי ענק (עם קרוב ל־6,000 עובדים ברחבי העולם); ועדיין היא מנסה להימנע מפוליטיקות פנים־ארגוניות ומאמינה שכל דבר אפשר לפתור בשיחה של אחד על אחד. בימים אלה מתכננת וויקס מעבר הדרגתי ממקום מושבם בנמל תל אביב לקמפוס ייעודי בגלילות, שעליו הם עובדים כבר שלוש שנים, עוד לפני הקורונה. ולמרות המעבר לעבודה מרחוק שהואץ בשנתיים האחרונות בעקבות הקורונה, היא מאמינה שאנשים כמהים למפגשים פיזיים, כולל להציץ אחד לשני במסך המחשב. 

סיביל גולדפיינר, מייסדת ומנכ״לית בית האופנה קום איל פו, בנתה לעצמה במשך 35 השנים האחרונות מגרש משחקים שהוא הרבה יותר מעוד חנות בגדים. היא מספרת למה היא בחרה לעשות מה שמכונה ״סלואו פאשן״; איך זה היה לעשות ״אופנה פמיניסטית״ עוד לפני שמישהו בכלל קישר פמיניזם לאופנה; מדוע היא מקפידה לשתף פעולה עם אמניות; ואיך היא מתכננת לגרום לבגדים שהיא מוכרת לחיות עוד יותר שנים ממה שהם חיים עכשיו. וגם – למה היא מנסה להפוך בכלים שלה את המקום הזה ליותר טוב: ״אי אפשר להיות בעלת עסק וליזום דברים בלי להיות אופטימית. העשייה והאקטיביזם הן תרופות נגד טובות״

לירון לביא טורקניץ׳ היא מעצבת פונטים ויזמת בתחום העיצוב. אתם אולי מכירים אותה הודות לערברית – הפונט הדו־לשוניבעברית וערבית שהחלה לפתח לפני עשר שנים. היא גם בוגרת התואר השני בעיצוב פונטים מאוניברסיטת רדינג באנגליהשבמסגרתו עיצבה פונט באמהרית, למרות שאינה דוברת את השפה; עיצבה פונטים למותגים וחברות שאסור לה לספרעליהם; הציגה באקספו בדובאי; וגם – מלמדת את כולנו איך לנהל את הזמן שלנו נכון, לסדר את הרעיונות ולחגוג את ההשגיםשלנו: ״איך אני אדע לתכנן את הדבר המדהים הבא אם לא אדע שעשיתי דברים מדהימים בשבוע שעבר?״.