פודקאסטים נבחרים בהפקת פודקאסטיקו PODCASTI.CO

עברו חמש שנים בין הרגע שבו ענבל הופמן העזה להגיד שהיא אמנית, לבין הרגע שבו עברה מעולמות האיור, האופנה והעיצוב לעולם האמנות, ועד היום יש לה בעיה להגיד שהיא אמנית (״במיוחד אחרי השנה האחרונה של הקורונה שבה הייתי עקרת בית, אמא, טבחית ומורה של כיתה ד׳״). היא מאמינה שלימודי התקשורת החזותית לתואר הראשון נשארו חוויה מכוננת לאופן שבו היא עושה וחושבת על אמנות (״זה גם איך הצופה קורא את העבודה, ולא רק איך הצופה רואה אותה״), כשאחד הדברים שמעסיקים אותה הוא איך עושים אמנות ״לא רכישה״ שאפשר להסתכל עליה, ושכמו מוזיקה היא בסוף מתפרקת ולא נשאר ממנה כלום.

בין אם מדובר בפרויקט הגמר בבצלאל שבו ברא מדינה דמיונית שהתבססה על אירוויזיון, כדורגל וכישוף; קליפ לברי סחרוף עם אלפי מדבקות בשחור־לבן; 500 מזרוני יוגה מאוירים בכיכר רבין ביום הכי ארוך בשנה; או ספר ילדים שכל דמות אויירה בו  בנפרד בתקופה של למעלה משנה – המאייר עמית טריינין מתמיד בעבודה קשה וסיזיפית בפרויקטים שלו. (״נולדתי בקיבוץ, הדי־אן־איי של תנועת העבודה נטבע בי מגיל צעיר, את העבודה הקשה צריך לראות״). וגם עכשיו, כשהוא ״בונה את כל הסלט הזה בפוטושופ״, לפני שהוא מתחיל פרויקט הוא קונה מכחול חדש ועדיין מתרגש לפני המגע הראשון של המכחול בדף.

כסמנכ״לית העיצוב של רשת טולמנ׳ס, היא מובילה את כל מהלכי הרשת שקשורים לעיצוב: אולמות תצוגה, קניינות, קשר עם ספקים ועוד; לסבא שלה הייתה נגרייה בקריית אתא, ועד היום היא זוכרת את הריח של הנסורת והצבע; והפעם הראשונה שביקרה בשבוע העיצוב של מילאנו הייתה בגיל 18, לפני שהתגייסה (״אני זוכרת שנשמטה לי הלסת ביום האחרון״). לירון שוורץ גילת על הקהל הישראלי (״זה פחות ׳טעם ישראלי׳ ויותר איך אנחנו חיים בארץ: משפחות גדולות שמארחות הרבה. תמיד מתקשרים אלי מאיטליה על מטבח גדול ושואלים מי גר בבית הזה, כשמבחינתי זה עוד בית״); על השפעת הקורונה על הרגלי הקניה של הקהל המקומי (״אנשים קנו הכל. אם לפני שנתיים היו אומרים לי שיקנו סלון שלם אונליין, אני לא בטוחה שהייתי מאמינה, אבל היום זה קורה״); ועל הכניסה של חברות ומעצבים חדשים לרשת (״אני מתחברת לסיפורים: כשאני רואה ספה אני לא רואה רק את הבד, את הגודל או אם היא נוחה או לא. אני רואה מי המעצב, מי היצרן, מי נמצא מאחוריה״).