פודקאסטים נבחרים בהפקת פודקאסטיקו PODCASTI.CO

מרים כבסה היא אמנית מוערכת ובעלת כנסייה באפ־סטייט ניו יורק (נשבעים). מזה כ־25 שנים שהיא על הקו בין שתי הערים, והיום מחזיקה סטודיו גם בתל אביב וגם במנהטן, אחרי שנים ארוכות שבהן חיה ועבדה בעיקר שם. למרות שהיא מציירת, לדבריה, כבר 50 שנה (אבל רק 30 באופן מקצועי), היא עדיין מרגישה שהיא לומדת. ״העולם משתנה כל הזמן ובהתאם לכך התפקיד של הציור עבורי משתנה. היום יש לי אחריות גדולה יותר כלפי המתבוננים״.

 

היא מזוהה במהלך השנים עם העבודה הגופנית, והאופן שבו היא מציירת, באמצעות הגוף ובאמצעות כלים בלתי קונבנציונליים. ״אני הוגה שאלות סביב הציור. כשלמדתי במדרשה, האקט הראשוני שלי היה לנשק את הנייר כי הייתי מאוהבת. היום אני שואלת מה התפקיד של הציור ומה הוא עושה בבתים של אנשים״. וגם היום היא מרגישה שהיא מחויבת לשפה הציורית שלה: ״המצאתי שפה ואני לומדת לדבר בה, ואמנות היא עדיין הקסם הכי גדול. הציור מכיל את כל הסודות״ (היא מספרת שהיא הכי אוהבת לפגוש ילדים שגדלו עם ציורים שלה בבית וכבר זכתה לכמה מפגשים מרגשים מהסוג הזה).

 

ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף החודש היא תציג סדרה שיצרה במיוחד עבורו, ברוח היריד, שהיא מגדירה כסדרה ש״אפשר להתאהב בה״. ככלל ירידים בעיניה הם מקום שמאפשר הזדמנות לדבר בפני העם, כמו לשאת דרשה באמצעות האמנות. ומה עם הכנסיה? עוד לא לגמרי ברור, אבל אנחנו סומכים עליה שתשמיש אותה לצרכים שהם הרבה מעבר לעוד פיסת נדל״ן.

גור ענבר הוא קרמיקאי (ואולי אפשר להגיד גם צייר), שמוכר בעיקר הודות לכלים ההורסים שלו שהוא יוצר בעצמו ואז מצייר עליהם בעבודת יד, עם הרבה צבע. ״אני נורא נהנה לעשות את הכלים וגם נורא נהנה לצייר, אז לא מצליח לעשות היררכיה״, הוא אומר. ״אבל תמיד חיפשתי צבעוניות נוכחת בעבודות. צבעוניות כזו, שלמרות שעברה את השריפה היא נשארת חיה. זה משהו שאני ממשיך לחפש, בין אם זה ברמת חומרי הגלם והטכנולוגיה, ובין אם בשילובי הצבעים והקומפוזיציות״.

כשלמד במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל הוא ממש לא הגדיר את עצמו כקדר. מה שגרם לו להכיר בעצמו ככזה הוא סדרה של כלים שיצר אחרי שקיבל פנייה מאחד, אלן דוקאס, בסך הכל אחד השפים המצליחים בעולם, בבקשה לעצב כלים עבור המסעדות שלו. אבל גוף העבודות החביב עליו באופן אישי הוא דווקא זה שיצר בעקבות כדי קבורה ענקיים מאוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, שבו כדים גדולים שהוא מבטיח שיגדלו עוד, ברגע שיהיה לו תנור מתאים.

מאז שנת 2017 הוא משתתף באופן קבוע ביריד צבע טרי, ובזה הקרוב שייפתח בעוד חודש בדיוק, הוא יציג לראשונה סדרה של גופי תאורה, אחרי שהתגבר על הפחד שהיה בו מלייצר פריטים שמשלבים עוד דברים מלבד קרמיקה. ולמרות שהוא חושב שהחומר הקרמי הוא ״מנוול״, הוא מעיד על כך שיש לו יחסים אישיים וקרובים איתו והשאיפה שלו (מלבד לכבוש את העולם. בסיסי) היא לייצר חללים הוליסטיים שלמים שהכל בהם עשוי קרמיקה. אנחנו מחכים.

ענבל בוסיבא היא יזמית, ואנחנו לא בדיוק יודעים להגיד באיזה תחום, כי כנראה שבכולם. היא עומדת מאחורי פרויקט ״האוצר האבוד״, שבמסגרתו נאספו עד כה קרוב לחצי מיליון שקלים במטבעות של עשרות אגורות, שנתרמו לעמותות שונות. ״הערך החינוכי של הפרויקט גדול וחשוב יותר ממאות אלפי השקלים שעוברים לעמותות״, היא אומרת. ״אנחנו מלמדים ילדים על נתינה, על אקטיביזם, על מה זה לראות מישהו שצריך עזרה. זה win win בכל רמה אפשרית״.

 

הרבה לפני שאספה עשרות אגורות וקנתה מגרש בכרם התימנים מ־36 יורשים שונים, היא אחת השותפות שעומדות מאחורי ״בל אנד סו״, שהיה אתר האי־קומרס הראשון שפעל בארץ, כבר בשנת 2010. לפני כן היא הספיקה ללמוד תולדות האמנות ואז עיצוב טקסטיל בשנקר, שם בילתה את השנה השנייה ללימודים בניסיון להעיף את מי שהיתה אז ראש המחלקה. עוד לפני כן היא היתה ברנדון וולש (אוקיי, כן, אתן צריכות להקשיב בשביל זה).

 

לאחרונה היא השיקה את Fez, מותג הבית של בל אנד סו שעד כה עסקו בייבוא בלבד, ובמסגרתו היא עוסקת בין השאר גם בשיח העדתי ומכוונת לזה שכל אחד יחגוג את המוצא שלו. ״השורשים הביולוגיים שלי הם במרוקו והשורשים העיצוביים שלי הם בסטוקהולם. יש היום ניסיון של כוחות חזקים לגרד פצע ולקלף צלקת שמנסה להחלים, לפתוח את זה כל פעם מחדש, וזה אסון לחברה שלנו״.

 

בתור מישהי שמגדירה את עצמה ככזו עם בוחן מציאות לקוי, היא מספרת שהיא חובבת אתגרים, ואת הכשלים או החוסרים היא רואה בתור הזדמנויות. ״אני אוהבת מרתונים שבנויים מחלקים קצרים, מספרינטים. אני עוברת את החיים בלהסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא במובן השלילי״. זו כנראה גם הסיבה שעוד נשמע על מיזמים נוספים שלה בעתיד (שכרגע היא לא מוכנה לגלות מה הם). וגם פוליטיקה היא לא לגמרי שוללת; אנחנו כמובן בעד.

ליאל בומברג הוא מעצב ויזם, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שמוכר בעיקר בזכות היותו חלק מהצוות של ליין מסיבות הפאג, או הודות לבגדי הים והתכשיטים שהוא מעצב תחת המותג ״אולטרה״. שני המיזמים המרכזיים האלה שבהם הוא שותף החלו מצורך קצת דומה: ״התחלנו בגלל החוסר בדבר ובגלל הרצון שכולם יוכלו לחגוג את עצמם. כדי שאף אחד לא יתפשר על להראות טוב וכדי שתוכל להרגיש שיש לך מקום בעולם, שאתה לא לבד״. 

 

יש לו פרסונה אינטרנטית מאוד נוכחת, עם עשרות אלפי העוקבים והחוטיני, אבל מבחינתו זו רק פרסונה (״אני מאוד ביישן״). היא החלה בתערוכת היחיד שהציג בגלריה אינדי לפני שנתיים, שעסקה במקום שבו הצילום היה בשנת 2021 ובמקום שאליו הוא הולך. בתערוכה, שהשתנתה מדי יום, הוא הציג דרך מסכי טלוויזיה בערך את כל מה שמעניין אותו. מחוץ לאינטרנט, במציאות, הוא מגדיר את עצמו היום כיזם, אחרי שלראשונה הוא מנהל עסק משלו ש״אנשים אשכרה משקיעים בו״.

 

לא פעם הוא מרגיש שמה שהוא עושה זה ״לחבר את כל המוזרים״; הדמות שמובילה את מותג התכשיטים שלו היא חייזר נון־בינארי שהוא אולי קצת האלטר־אגו שלו. ״אני קצת מרגיש החייזר הזה. תמיד הייתי המוזר בכל מקום שהגעתי אליו. אבל היום קהל היעד שלי הוא באמת כולם. אולי הגעתי מתוך הקהילה הקווירית, אבל מרתק אותי לצאת החוצה. לקחת את המותג הזה ולעשות איתו דברים שישנו חיים״.

 

אחד הדברים שהכי חשובים לו הוא לבוא ממקום של דמוקרטיה, סובלנות ומרחב פתוח. ״כל החברים שלי עברו לחו״ל אבל אני תמיד אמרתי שאני אשאר פה ואשנה את העיצוב הישראלי, אביא את הבשורה״. לפעמים גם הוא מתחיל להתעייף, אבל בחזון שלו עוד להקים מרכז לעיצוב תל אביב, שייתן, כמו שאר המיזמים שלו – מקום לאנשים לחגוג את מי שהם.

ליאת סגל היא אמנית, ואם תתעקשו אז אמנית מדיה חדשה. המסלול שלה אל לב הסצנה המקומית היה הכל חוץ מסטנדרטי: היא בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב וביוטכנולוגיה, תואר שני בביו אינפורמטיקה ותואר שני נוסף ב־Decision Analysis (כן, גם אנחנו לא יודעים מה זה אומר).

במשך שנים עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, והחופש שקיבלה שם איפשר לה לשחק עם דברים חדשים שלא הכירה. אחד מהם היה משחקים באלקטרוניקה, מה שהוביל אותה לקחת סטודיו ומשם לפלס את דרכה לעולם חדש. ״ברגע מסוים אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, לא ידעתי שזה הולך לכיוון של אמנות. ידעתי שאני רוצה להתעסק בשילוב בין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי. עם הזמן הבנתי שהדברים שאני בונה הם כאלה חסרי שימוש, שאני מספרת באמצעותם סיפורים שמעניינים אותי ושאני עסוקה בהם – מה שנקרא אמנות״.

בין העבודות המרכזיות שלה בשנים האחרונות אפשר למצוא כזו שכללה כ־600 כוסות מוצבות על במה כשהן הפוכות ומלאות במים ומתחתיהן מנועים שמזיזים אותן; גבעולי ענק שהם רובוטים שמגיבים לאור; ואפילו עבודה שנשלחה לחלל, שעשויה בחלקה מים שעל פני כדור הארץ היו נשפכים, אבל בחלל, הודות למחסור בכוח הכבידה – שומרים על צורתם. ״אני רואה בטכנולוגיה חומר גלם, היא לא שונה עבורי ממכחול או עיפרון. אני נזהרת כי אני יודעת שהטכנולוגיה יכולה להפוך להיות גימיק ברגע שהיא נכנסת לעולם האמנות והעיצוב״.

ההגדרה שלה לפיה היא גם אמנית וגם גיק, היא מסבירה, היא עבורה מן ג׳וקר שמאפשר לה לעשות מה שהיא רוצה בלי רגשות אשם (כן, כן, אנחנו מקנאים). המקום הזה גם מאפשר לה להכנס בכל פרויקט לתחום חדש שהיא לא מכירה ולייצר שיתופי פעולה עם אנשים מתחומים שונים. בקיץ הקרוב חפשו אותה בלוס אנג׳לס, ואם אתם.ן לא מגיעים עד לשם, סביר להניח שיהיו גם אופציות קרובות יותר.