פודקאסטים נבחרים בהפקת פודקאסטיקו PODCASTI.CO

שלושה ימים לפני שהגיש את פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל, הוא התקשר באמצע הלילה למד״א שיעזרו לו לצאת מהתקיעות שלו כאמן (״אני צריך עזרה, אני מרגיש תקוע, תבואו לעזור לי. אני מרגיש שיש משהו תקוע בתוכי שלא יכול לצאת החוצה״). הוא אוהב להגדיר את עצמו כאמן וידאו, כשגם ברישומים הדיגיטליים שלו ההתחלה היא תמיד דימוי זז (״קולנוע הוא לא אוביקט, אתה לא מחזיק אותו ביד. הוא כמו מים: אתה זוכר את החוויה ומה שנשאר אצלך הוא לא הדי.וי.די שאתה מחזיק ביד״). כרם נאטור, שנבחר השנה על ידי מגזין פורבס לרשימת 30 מתחת לגיל 30, על השימוש בחוש הומור (״אני לא בדרן אבל לבדר זה חלק חשוב ומהותי ביצירה שלי. אפשר לצחוק על המוות. עליך. על הפדיחות שלך״), על האמונה באקראיות ועל החשיבות באיזון בין המוח ללב (״יש משהו גדול מאיתנו. לא תמיד ידעתי לשים לב לזה אבל חשוב לי להצליח להאמין במשהו גדול יותר, במה שאני לא יודע, בכוח של אהבה״).

חודשיים לאחר שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, הוא מצא את עצמו בשטוקהולם עובד ב־H&M, וכיום הוא חלק מצוות מעצבי הביגוד המחויט לבני נוער (עד גיל 18). במקביל הוא מפתח בלילות את מותג האופנה הדיגיטלית שלו, Placebo (״אני קוטורייה של דיגיטל, של פיקסלים. אני יושב ועושה פיטינג ללקוחות, מעלה ומוריד את המכפלת, שהתפר יהיה מדויק במקום. אני ממש עושה עבודה של קוטור דיגיטלי״), ולמרות שהוא מתלבש רק בצבעים מונוכרומטיים, הבגדים שהוא מעצב צבעוניים וגדולים מהחיים. רועי דרהי על החיים והעבודה בשטוקהולם; על האהבה לבגדים הדיגיטליים (״זו אותה אהבה לבגדים הפיזיים. לפעמים אני אפילו יותר מתרגש מהם כשאני רואה את התוצאה הסופית״); על הדרך ללימודים בשנקר (״בהתחלה לא התקבלתי אבל אני מרוקאי עקשן, ואמרתי אין מצב. שלחתי ללאה פרץ מכתבים, פקסים, אימיילים, וביום ההולדת שלי היא התקשרה כשהייתי בים עם חברים״); ועל הכישורים שנשארו איתו עוד מתנועת הצופים (״תוך כדי שנקר ריכזתי שבט. אני חושב שתמיד ישאר בי משהו מהרשג״ד הצעיר״).

היא עלתה לארץ מברזיל בגיל 18, למדה עבודה סוציאלית, והתאהבה בעולם הקרמיקה בצרפת מהשכן הקרמיקאי שלה, כשהתלוותה ללימודים של בעלה (״לא חשבתי שזה יהפוך למקצוע״). כשהגיעה ״לדיסנילנד של הקרמיקאים״ בסין היא הפכה לאטרקציה מקומית (״כולם רצו להצטלם איתי ולגעת בי, קראו לי השרופה, ממשלת סין עשתה עלי סרט תיעודי״), ויצרה במפעל שמייצר צילינדרים לעמודי חשמל עבודות גדולות־ממדים, שנמכרו לראשונה ביריד צבע טרי. מרתה ריגר על המעבר מעיצוב וקראפט לאמנות, על מקור והעתק (״בסין אתה מקבל אישור רשמי שהעבודה שלך היא אוריגינל־קופי״), ועל התגובה שלה כשמבקשים ממנה לעשות הנחה ולהתכווצ׳ץ׳ (״אני לא מתכווצת יותר, התכווצ׳צ׳תי מספיק. היום אני רק גדלה״).

היא למדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והחלה את דרכה בעולם האופנה עם מדור אישי ב״זמן תל אביב״. במשך שש שנים פרסמה ביחד עם נילי לנדסמן בעיתון העיר את מדור האופנה ״הצעקה האחרונה״, שלימים יצא לאור כספר ״אחת מאיתנו״ בהוצאת כתר (״לא לגמרי הייתי מודעת למה שאני עושה. משהו באינטואיציה אמר לי לא להיכנס עמוק לתעשייה המאוד צבועה הזו: כל כך יפה מבחוץ וכל כך מכוערת מבפנים״). תמר קרוון על החיבור האישי שלה לאופנה (״גם בתקופות שהרגשתי הכי נמוך, בודדה ועצובה, מה ששימח אותי זה למרוח ליפסטיק אדום ולהתלבש בהמון צבעים ולצאת החוצה״); על הפער בין התדמית הזוהרת באינסטגרם לחיים עצמם (״כל קשר בין קוליות אלי לא קיים. הרבה פעמים אנשים פוגשים אותי ואומרים לי ׳וואוו, את נחמדה׳. למה שאני לא אהיה נחמדה?״); ועל היחסים המורכבים עם עולם האמנות, עוד מתערוכת היחיד הראשונה שאצרה לה הדס מאור ב־1997 (״היחסים שלי עם עולם האמנות תמיד היו כמו עם מאהב, שאני לא בטוחה שאני סגורה עליו, אם להפוך אותו ל־boyfriend, כי יש עליו דיבור לא יודע מי מה״).