מחבר: PODCASTI.CO

ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).
 
גם כשהוא עוסק באיור – מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״.
 
למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״. 



רחלי שרפשטיין היא מעצבת מוצר שבשנים האחרונות מפרגנת לעצמה (ולנו) לגלוש לשדה האמנות. אתם אולי מכירים אותה בזכות העבודות שלה שמכילות מראות בווריאציות שונות – אבל היא בכלל לא רואה אותן כמראות, אלא כאוביקטים שיוצרים השתקפויות.

שרפשטיין למדה לתואר ראשון בעיצוב תעשייתי בוויטל (לצעירים מביניכם – זה שהפך בהמשך לשנקר), ולתואר שני בעיצוב מוצר במילאנו. במשך שנים היתה בעלת סטודיו לעיצוב מוצר בשם Ooga, שלדבריה ״היה בית ספר מעולה, שפיתח את הרצון שלי לייצר שיתופי פעולה עם מעצבים אחרים בתחום שלי וגם בהרבה תחומים אחרים״. וגם כשהיא פועלת במה שהיא מגדירה היום כשדה האמנות, המניע שלה הוא לייצר פעולה: ״זו הליבה של המקצוע שלי, לייצר פעולה רגשית או תנועתית, כזו שמזמינה למשחק את כל מי שמתבונן באוביקט״.

העניין שלה במראות (אוקיי, בהשתקפויות) החל גם כביקורת, בין השאר ביקורת עצמית, לעיסוק הבלתי פוסק שלנו בטלפונים. משם היא נסחפה לרעיון הקליידוסקופ שבאמצעותו היא מנסה לפתוח את המבט שבדרך כלל מצטמצם לידי אותו אוביקט קטן שאנחנו מחזיקים ביד. במקביל, היא מתרפקת על משחקים נוסטלגיים ומנסה לדלות מהם הרבה מההשראות לעיצובים שלה. ״גדלתי כבת יחידה, ובגלל שלא היה לי עם מי לשחק בתוך הבית, רכשתי מיומנות שאיפשרה לי להזמין כל מי שיכולתי מבחוץ לשחק. זה גם מה שאני עושה עם האוביקטים – אני מזמינה אחרים למשחק״.

בין לבין היא גם מנקנקת זכרונות, ואולי יצא לכם לראות את התוצאה בזומו, המוזיאון הנייד שהתקיים בשנה שעברה במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה. את הניקנוק הזה היא מתכוונת להמשיך ולגלגל ואולי גם להשתמש בו בעבודה עם תעשיות גדולות יותר. יום אחד, אולי, גם לכם יהיה נקניק כזה, כי היא היתה שמחה שהעיצוב שלה היה מגיע לכל בית (אז חברות עיצוב גדולות בינלאומיות – אם אתן שומעות או קוראות, זה הזמן). ״אני מאמינה שלעיצוב יש השפעה על כל מי שחווה אותו, ובהחלט הייתי רוצה להיות זו שמעניקה את החוויה״.