מחבר: PODCASTI.CO

במשך שנים עבדה כחוקרת במעבדת החדשנות של מיקרוסופט, והחופש שקיבלה שם איפשר לה לשחק עם דברים חדשים שלא הכירה. אחד מהם היה משחקים באלקטרוניקה, מה שהוביל אותה לקחת סטודיו ומשם לפלס את דרכה לעולם חדש. ״ברגע מסוים אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות, לא ידעתי שזה הולך לכיוון של אמנות. ידעתי שאני רוצה להתעסק בשילוב בין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי. עם הזמן הבנתי שהדברים שאני בונה הם כאלה חסרי שימוש, שאני מספרת באמצעותם סיפורים שמעניינים אותי ושאני עסוקה בהם – מה שנקרא אמנות״.

בין העבודות המרכזיות שלה בשנים האחרונות אפשר למצוא כזו שכללה כ־600 כוסות מוצבות על במה כשהן הפוכות ומלאות במים ומתחתיהן מנועים שמזיזים אותן; גבעולי ענק שהם רובוטים שמגיבים לאור; ואפילו עבודה שנשלחה לחלל, שעשויה בחלקה מים שעל פני כדור הארץ היו נשפכים, אבל בחלל, הודות למחסור בכוח הכבידה – שומרים על צורתם. ״אני רואה בטכנולוגיה חומר גלם, היא לא שונה עבורי ממכחול או עיפרון. אני נזהרת כי אני יודעת שהטכנולוגיה יכולה להפוך להיות גימיק ברגע שהיא נכנסת לעולם האמנות והעיצוב״.

ההגדרה שלה לפיה היא גם אמנית וגם גיק, היא מסבירה, היא עבורה מן ג׳וקר שמאפשר לה לעשות מה שהיא רוצה בלי רגשות אשם (כן, כן, אנחנו מקנאים). המקום הזה גם מאפשר לה להכנס בכל פרויקט לתחום חדש שהיא לא מכירה ולייצר שיתופי פעולה עם אנשים מתחומים שונים. בקיץ הקרוב חפשו אותה בלוס אנג׳לס, ואם אתם.ן לא מגיעים עד לשם, סביר להניח שיהיו גם אופציות קרובות יותר.

פרופ׳ עדי שטרן הוא נשיא בצלאל משנת 2015, ובימים אלו ממש קורם עור וגידים הפרויקט הגדול והמשמעותי שהוא עובד עליו כבר מכניסתו לתפקיד: המעבר של בצלאל לקמפוס במרכז העיר, מה שהוא מכנה כ״נקודת ציון דרמטית; שינוי אדיר. כמו להחליף את מערכת ההפעלה של המוסד״. אחד העקרונות האדריכליים המרכזיים שעליהם מבוסס הקמפוס החדש הוא השקיפות – רוב הכיתות והחדרים הם בעלי קירות שקופים, וכך גם הקירות החיצוניים של המבנה.

״השקיפות הזו מאפשרת שלושה מבטים: הראשון מהחוץ פנימה – העוברים ושבים שחולפים על פני הקמפוס יכולים לראות מה זה באמת אומר בית ספר לאמנות ועיצוב. יש לזה ערך תרבותי וחינוכי. המבט השני הוא העובדה שהסטודנטים ואנשי הסגל שנמצאים בתוך הבניין חווים את החוץ סביבם כל הזמן. כשאתה בתוך הקמפוס אתה לא יכול לשכוח שאתה בירושלים; זה חשוב. תמיד חשבתי שצריך לפתח יצירה מקומית שיש לה קשר למקום, ולא נכון ליצור במקום כזה כאילו היינו בפריז או בניו יורק.
״המבט השלישי הוא השקיפות בתוך הבניין עצמו – התלמידים יכולים לראות כל הזמן מה קורה בדיסציפלינות אחרות. השאיפה היא שבעתיד כל התשתיות תהיינה פתוחות לכל הסטודנטים, ותוכל לעמוד כתף אל כתף עם סטודנטים ממחלקות אחרות. זו דרך שיש מעט מאוד מוסדות בעולם שמתנהלים בה, זה מאתגר אבל מאוד מבטיח״.

והשקיפות הזו גם מתחברת למצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, וכנשיא של מוסד ציבורי, שטרן הוא כבר למוד קונפליקטים. ״מעל הכל אנחנו מוסד חינוכי, שמחנך לערכים אוניברסליים של פלורליזם, שיוויון מלא, חשיבה ביקורתית, הזכות לערער ולחשוב אחרת, חופש הביטוי וחופש היצירה״.

מעבר לכל אלה שטרן הוא גם מעצב בעצמו, והדבר העיקרי, לדבריו, שהוא עושה כל היום, הוא לאזן בין אינטרסים. במקום הזה, וגם במקומות אחרים, נכנסת לא פעם ההכשרה שלו וההיסטוריה שלו כמעצב: ״כמעט תמיד יש קונפליקט שצריך לאזן ולגשר. אני חושב על זה כמו על קומפוזיציה, ואחד הדברים הכי מעניינים בקומפוזיציה הוא שהיא מאוזנת בגלל שהיא לא מאוזנת. בקומפוזיציה ויזואלית אין כלי טוב יותר מקונטרסט – ואולי בעצם גם בחיים״.