מחבר: PODCASTI.CO

פרק חירום מיוחד: שלא הגיענו לזמן הזה – עם עו״ד עידן רוזן סגר

עו"ד עידן רוזן סגר כתב את ספרו "והגיענו לזמן הזה" על ישראל הנתונה תחת שלטון הלכתי קיצוני – במקום בתי משפט הוקמה הסנהדרין, משכב זכר נאסר בחוק והעונש הוא מוות. זו אולי מציאות קיצונית, אך המציאות הישראלית מוכיחה שגם הסיוטים הגרועים ביותר עלולים להתממש. שוחחנו עם עידן רוזן סגר על המציאות ועל הספר, מה אפשר לעשות ואיפה עוברים הקווים האדומים שלנו. עידן הוא גם אב טרי לשני ילדים שהגיעו לעולם בתהלך פונדקאות, שוחחנו איתו גם על פונדקאות וילדים ועל איך ההורות שינתה את הגישה שלו למציאות, שהולכת ומשתנה בקצב מטורף ובכיוון מבהיל

להאזנה

פרק 118: אוריאל מירון



אוריאל מירון הוא אמן שעוסק בעיקר בפיסול, אבל יש לו בנוסף תואר בספרות והוא מלמד בשנקר במקביל למחלקה לאמנות, גם במחלקה לעיצוב תכשיטים. מבחינתו, הכל נובע מאותו המקום: ״יש לי כושר התבוננות, אני יכול לנסח את מה שאני רואה״.

את דרכו החל בלימודי ספרות באוניברסיטת ייל בארה״ב, אבל תוך כדי למד גם צילום וגילה שהמקום שבו הוא מרגיש את הזרימה התודעתית הנכונה עבורו הוא לא בכתיבת עבודות אלא ביצירה חזותית. הוא חזר ארצה ונרשם ללימודי אמנות בבצלאל, שם התברר לו שמה שהוא הכי רוצה לעשות הוא פיסול (דווקא אז, כשהמערכת סימנה שהדרך הנכונה לעסוק בתלת־ממד היא רק באמצעות מיצב).

במהלך השנים זכינו לראות פסלים של מירון שעשויים מחומרים שונים, מעץ ועד כסאות כתר שאיתם ניהל מערכת יחסים ארוכה. הנטיה שלו מתחילת דרכו היא להתמקד באוביקטים בודדים (״יש לי נטיה ילדותית להתייחס לפסלים כישויות או יצורים״), ורבים מהפסלים שלו מתחילים דווקא באוויר. ״החלק הראשון שאני יוצר תלוי פיזית מהתקרה, ואז אני מתחיל לפתח את האיברים שלו, שמייצרים מסלול התבוננות שלא נכנע למבט אחד. אחד המקומות הכי טעונים באוביקט הוא המקום שבו הוא פוגש את הרצפה״.

״אני לא עושה אמנות שצריך ידע כדי להבין אותה. אני חושב שהאמנות שלי יכולה לדבר לכל אדם שיש לו סבלנות להסתכל עליה. אני חושב שהתבוננות צריכה להיות אקטיבית״. ויש לו גם שיטה שפיתח במהלך השנים: כשהוא מבקש מאנשים להתבונן ביצירות האמנות שלו, הוא מכריח אותם לקחת את הזמן ולספר את הדברים הכי פשוטים וטכניים שהם רואים לפניהם. ״בשבילי, זה המעשה התקשורתי וזה הכי חשוב. אם אני מלעיט את הצופה בקונטקסט אני סותם את הגולל על התפתחות דיאלוג שיפרה גם אותי״.

מוזמנים לנסות את השיטה שלו בפעם הבאה שאתם עומדים מול יצירת אמנות כלשהי, מעניין מה ייצא מזה. 

להאזנה

אפשר לאכול את הפטריה הזאת?

אפשר לאכול את הפטריה, אפשר גם לאכול סרט עליה. השאלה היא אם הפטריה הזאת תעשה לנו טעים, תשפיע עלינו פסיכואקטיבית או תרעיל אותנו. אילו עוד שימושים עושה המין האנושי בפטריות, והאם הן יכולות לשנות את העולם? מיא גינזבורג ועידו קינן מארחים את ד"ר עידן פרמן

להאזנה

מי בכלל צריך פטריות?

שפיות, מיקולוגים, מדריכות ליקוט פטריות ומגישי פודקאסטי פטריות צריכים פטריות. ומי עוד? הטבע. פטריות מנהלות יחסים סימביוטיים עם אצות ועצים, מפרקות אורגניזמים מתים ונטפלות לאורגניזמים חיים. מיא גינזבורג ועידו קינן מדברים עם ד"ר אלינה פושקרב וד"ר עידן פרמן על התפקיד החשוב של הפטריות בטבע

להאזנה

פרק 117: גבי קריכלי



גבי קריכלי הוא אמן שעובד במדיומים שונים (אם תתפסו אותו במונית הוא יגיד לכם שהוא מסגר). במהלך השנים הוא יוצר עבודות שמתחילות רובן במחקר, ומגיעות רובן ליצירה של אוביקטים שנוצרים ממלאכת כפיים. ״מאחורי כל עבודה יש איזה סיפור״, הוא אומר, ״ואני רוצה שהיא תהיה נדיבה ותתן לך חוויה משמעותית, בלי קשר לידע שלך. אבל אני כמעט ולא עושה שום דבר בלי שיש לי לפחות סיבה אחת לעשות אותו. קודם כל יש לי רעיון ואז אני נותן לו לגדול. כשהוא גדל, הוא מוצא את עצמו לפעמים כאוביקט, לפעמים כפעולה ולפעמים גם כדברים אחרים כמו מסע פרסום״.

בימים אלה הוא רץ עם עבודה יוצאת דופן, אפילו בשבילו – ״בגלל שהלילה״ – מופע שיצר עם שותפו גיא גוטמן, שמחבר בין אמנות לתיאטרון ללונה פארק. הרעיון במקרה הזה עלה אצלו כשחיכה עם הילדים שלו בתור לרכבת השדים בלונה פארק, ואחרי שחשב על לפעול בתוך אותה רכבת שדים קיימת, הציע לגוטמן ליצור משהו משלהם, שגם מהווה המשך ושואב ממופע קודם שיצרו יחד. המופע, שמדמה נסיעה ברכבת שדים, מתקיים בהאנגר ענק בגודל של 500 מ״ר בדרום תל אביב, כשהקהל צופה מתוך רכבת שנעה מסביב לחלל שמקבל בכל פעם פנים אחרות (ויותר מזה לא נגלה לכם, תצטרכו לגלות לבד).

כשקריכלי אומר שהרעיון שלו לעבודות מקבלות בכל פעם פנים אחרות – הוא מתכוון לזה. במהלך השנים האחרונות הוא גידל שדה טבק (אמיתי!) בסטודיו שלו, הציג בגלריות ובמוזיאונים, גילף להנאתו עצים בתל אביב והחביא פריטי ארכיאולוגיה מזוייפים במרחב הציבורי. לאורך כל השנים שבהן הוא עובד הוא מצד אחד לוקח את העבודה שלו מאוד ברצינות, ומצד שני – קצת פחות. ״אמנות זה גם מאוד חשוב וזה גם שטויות. ומה שכיף באמנות הוא שאף אחד לא יודע מי אתה אז אתה יכול גם ללכלך על עבודות של עצמך בפתיחות״.

בארבע השנים האחרונות מצא את עצמו מתעסק לא מעט בג׳יאוג׳יטסו ברזילאי, אמנות לחימה שהיא, לדבריו, פרקטיקה של חניקה ושבירת גפיים ומומלצת מאוד לגוף ולנפש. את העניין הזה בטח תראו נכנס לאחת העבודות הבאות שלו, ואולי – אם תתנהגו מספיק יפה (או מספיק לא יפה) – תוכלו גם להילחם במסגרתה בעצמכם. 

 
להאזנה

ילדי אוויר הירח

אליס מילר – זאת מבג"ץ קורס הטיס לנשים – פרצה גם את האטמוספירה והיום היא בונה מפעל לייצור חמצן על הירח. בדרך לשם היא חוותה שתי לידות בחו"ל, שטפון בריזורט שבו גרה ונסיון אונס במדבר שהסתיים בסולחה שהיא יזמה

להאזנה

פרק 116: איתי אקסלרד

 

איתי אקסלרד הוא רקדן וכוריאוגרף, רק בן 27 אבל מאחוריו כבר עשור של קריירה במסגרת להקת בת שבע (שאליה הצטרף בגיל 17!) ובתקופה האחרונה גם כיוצר בתחום המחול בעצמו – עם טרילוגיה בשם ״אינדיגו״ שהמופע השני במסגרתה עלה לאחרונה ב־CCA. ״אינדיגו״, אגב, כמו הצבע, כמו השיר של נינה סימון וגם כמו התחושה המלנכולית.

 

כילד עם הפרעות קשב וריכוז שגדל באור יהודה הוא תמיד מצא מפלט בתנועה, אבל לקח לו זמן עד שצעד פנימה אל תחום המחול. בדיעבד, הוא מספר, הדבר שהוא הכי אוהב בריקוד ובתנועה הוא שמדובר בעניין אוניברסלי. ״כל אחד ואחת יכולים ללמוד על העולם ועל מה שקורה בנפש ובגוף דרך תרגול של תנועה בצורות שונות. ולכולנו יש גבול ולכולנו יש נפש״ (ואנחנו נוסיף שלכולנו גם יש גוף).

 

מאז שעזב את בת שבע החל אקסלרד מסע נדידה שהתחיל בשוודיה, חזר ארצה והמשיך לספרד וברלין ולמקומות נוספים. ״בכל מקום ובכל רגע למדתי ואספתי פיסה מעצמי ששדרגה אותי ותכנתה אותי אחרת״. במהלך המסעות האלה העמיק את העניין והעיסוק שלו בתנועה שמשוייכת לתרבות הרחוב, למגמת הנשפים וריקוד הווג שהחל בשנות ה־80 בהארלם (צפיתם.ן ב־Pose? אם לא, גשו לצפות מיד. אבל רק בעונה הראשונה). ״יש משהו בענף הזה של ריקוד והתרבות הזו שהוא מאוד משחרר. בפלואידיות שלו, בטווסיות והחוצפה; משהו שאני מוצא אותו בעצמי ורציתי לתת לו מקום להשתחרר ולהתגלות״.

 

במהלך השנים האחרונות הוא גם מלמד מחול, עכשיו בין השאר בבית הספר התיכון בליך שבו למד בעצמו. בעתיד הקרוב, מלבד עבודה על החלק השלישי בטרילוגיה, הואייסע ללמד גם באמסטרדם (״שאוט אאוט למי שנמצא שם ובעניין של ללמוד מחול״), ואחר כך ייסע להתנדב במרוקו(!) ויעבוד עם ילדים מקומיים דרך המחול והתנועה. ככלל, הוא אוהב לעבוד עם א.נשים שאינם מעולם המחול, למרות שגם העבודה עם רקדניםהיא מדהימה עבורו. במהלך ההאזנה לפודקאסט הוא ממליץ לכם.ן לזוז, ואם אי פעםתנסו לשקר לו – הוא כנראה יידע לזהות את זה דרך הגוף שלכם.ן.ראו הוזהרתם.ן. 

להאזנה

פרק 29 – דיוקן האמן כאיש הנדסה

הנדסה היא מקצוע ריאלי מדוייק, אבל יכולה לעורר השראה ורגש כמו אמנות. אלון ברנע, סגן נשיא לפיתוח באפקה, ונירית לבב פקר, מובילת מועדון הנדסה ואמנות במכללה, מדברים על הקשר המפתיע בין התחומים, הפרויקטים המרתקים שמפותחים במועדון ומדוע הנדסה היא למעשה יצירה

להאזנה

מה עושות הפטריות בלילות

למדנו לייצר מהן תרופות, לטהר באמצעותן שפכים, לייצר תחליפי בשר וטקסטיל, תרופות לגוף ולנפש, למדנו איך לגדל אותן ואיך להרוג אותן. ועדיין – הפטריות נותרו בעינינו אניגמה. פודקאסט חדש עם מומחית הפטריות מיא גינזבורג והעיתונאי עידו קינן חוקר לעומק את האורגניזמים המופלאים והמסתוריים הללו

להאזנה

פרק 115: שאול כהן

שאול כהן הוא יוצר, מעצב תעשייתי, פרזנטור(!), שאמנם לא רוצה להיות מוגדר רק בגלל זה אבל בואו נודה בזה – הוא גם ההוא מהבניינים המיניאטוריים, שבזכותם התפרסם בשנים האחרונות. הוא התחיל לעצב אותם לגמרי במקרה, לטובת תערוכה בברלין שציינה 100 שנים לבאוהאוס. אז הוא התאהב דווקא בבניינים המקומיים, אלה עם המזגנים המטפטפים, כתמי הבוץ ואנטנות הלווין. ״ראיתי את החיים שבבניין״, הוא אומר, ״ואני חושב שזה גם הקסם בעבודות, שהן מצליחות להעביר רגש״.

מאז ועד היום הוא בונה בניינים: מצלם, ממדל בתוכנות תלת־ממד, מדפיס במדפסת תלת־ממד ואז מתחיל לטפל בהם ידנית, בניסיון להיות כמה שיותר קרוב למקור, קצת כמו בציור ריאליסטי. כשהתחיל עם הבניינים עוד היה שותף ב־3D Factory, אבל בשנה האחרונה התמסר לעבודה העצמאית שלו ומכר את חלקו בעסק.

הוא מגיע מדי בוקר לסטודיו, שבו הוא כבר מעסיק ארבעה עובדים, ומייצר בניינים על פי הזמנות של לקוחות. לרוב אלה יהיו הבניינים שהם גדלו בהם, או כאלה של בני משפחה או בתים ישנים שגרו בהם פעם. רוב הבניינים הם אמנם תל אביביים (והוא גם עוקב תדיר אחרי השינויים שקורים בהם בכל פעם שהוא נוסע על האופניים), אבל לצידם בנה כבר בניינים ובתים מפתח תקווה ועד ניו יורק.

לצד הבניינים הוא יוצר גם בשביל הנפש והצחוק סדרה של אוביקטים ישראליים הומוריסטיים. ״זה פרויקט שהתחלתי במהלך התואר השני בבצלאל והיום יש בו כבר למעלה מ־100 פריטים, שכנראה רק ישראלים יבינו״. בין השאר הוא כולל פלסטר אכיל להדבקה על פיתה שנוזלת ממנה טחינה, כומתה שמתנפחת לכרית כדי לאפשר לחיילים לישון בנינוחות בתחנות האוטובוס, וגם סדרה של כדורי שלג שהפכו אף הם ללהיט מסחרי – שבתוכם דימויים של פחי זבל, טרמפיאדות, תיבות דואר ודוכני פיס.

יחד עם חבריו מהתואר השני בעיצוב תעשייתי יזם גם את ״חוג עיצוב״ ובימים אלה הוא עובד על פרויקטים נוספים מעולם הפופ־ארט. ובקרוב ממש גם תראו אותו בפרסומות; אייל קיציס, מאחוריך. 

להאזנה

פרק 114: גנית גולדשטיין

גנית גולדשטיין היא מעצבת, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל והתואר השני בטקסטיל ברויאל קולג׳ בלונדון, ובימים אלה לומדת  בבוסטון לתואר שני נוסף (!) ב־MIT. העיסוק שלה נע על הציר שבין עיצוב טקסטיל ידני מסורתי לבין שימוש בטכנולוגיות חדשות והדפסות תלת־ממד – אז אם תהיתם פעם מה יכולים הבגדים של האסטרונאוטים לדעת על הלובשים אותם בחלל – היא בדיוק האדם שאתם צריכים לשאול אותו.
 
את המשיכה לטכניקות קראפטיות מסורתיות חיזקה כששהתה במהלך התואר בבצלאל בחילופי סטודנטים ביפן, מה שהשפיע משמעותית גם על פרויקט הגמר שלה. ״ניסיתי לטשטש את הגבולות בין מה מודפס, מהו חוט אמיתי ומה דיגיטלי״, היא מספרת, ״להכניס את הצבעוניות ואת עבודת היד היפנית לתוך טכנולוגיות מתקדמות יותר״. פרויקט הגמר שלה כלל 7 מערכות לבוש ו־6 זוגות נעליים (ועוד הרבה חצאי זוגות נעליים שמי יודע לאן הם יתגלגלו עוד) שאחר כך הוצגו גם בשבוע העיצוב במילאנו.
 
באמצע השנה הראשונה של התואר השני שלה ב־RCA פרצה הקורונה וגרמה לכולם לחשב מסלול מחדש, מה שדווקא פתח בפניה אפשרויות נוספות שלא היו קיימות לפני כן. גם בתזה שלה היא עסקה בשילוב שבין מלאכות יד מסורתיות לטכנולוגיות דיגיטליות: ״אנחנו עדיין לא מבינים לגמרי את הפוטנציאל שקיים בעולם הדיגיטלי, יש כל כך הרבה כלים טכנולוגיים שצריך לחקור. כרגע הבגדים שלנו לא חכמים בשום צורה: הם לא מגיבים, לא יודעים. אבל בקרוב נגיע לשלב שבו הבגדים שלנו כן זוכרים – השאלה היא מה הם יזכרו״.

זה גם הדבר המרכזי שהיא חוקרת עכשיו בבוסטון – האופן שבו בד יכול לזכור את התנועה של הגוף. ״אנחנו מתרחקים מהעולם של ייצור המוני ועוברים לאופטימיזציה של הבד בהתאם לאדם או לצורך. זה עולם שבו אפשר לבחור איכויות, גדלים, רזולוציה וחומרים. הגוף שלנו מורכב מהרבה דברים שהם שונים, ואותו הדבר בטקסטיל ובטכנולוגיה שאנחנו משתמשים בה. אפשר לבחור כל חומר ופיקסל ולעשות לו קוסטומיזציה״. ואם חששתם, אז היא גם מרגיעה ומבטיחה שאת רוב הבדים הדיגיטליים זה לא יהיה מאוד מסובך לכבס. 

 
להאזנה

קבלו עצה מעץ

מאות עצי אלון ניצלו מסופת קטרינה בזכות חיבור בין השורשים שלהם, וזה רק אחד מאינספור פתרונות שאנחנו יכולים לאמץ בהשראת הטבע. ד"ר יעל הלפמן כהן, שחוקרת את תחום הביומימיקרי, הקימה את "נייצ׳ר קוד״, שמביאה חדשנות מהטבע לארגונים

להאזנה

פרק 113: ירמי פינקוס

ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).
 
גם כשהוא עוסק באיור – מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״.
 
למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״. 

 

להאזנה