מחבר: PODCASTI.CO

מריחים את העתיד

האף האלקטרוני הוא החידוש הכי מוכר של פרופ' חוסאם חאיק, מדען וחוקר פורץ דרך, עטור הישגים ופרסים ומוערך ברחבי העולם. הוא פועל בנחישות להזניק את האנושות קדימה בחזית הפיתוח, ובמקביל מקדם את תפיסת העולם שלו בתחום החינוך. בוגרי טכניון רבים מציינים אותו כדמות מעוררת השראה במיוחד, ואחרי שתקשיבו לשיחה איתו תבינו למה

להאזנה

פרק 122: ניבה יחיאב



במשך 23 השנים האחרונות האדריכלית ניבה יחיאב היא חלק מחברת טמבור, או כמו שהיא מגדירה את זה, ״נולדתי בתוך פח של סופרקריל״. את לימודי האדריכלות סיימה אחיאב במשבר גדול, והגיעה לחברה דרך אביה שעבד שם. אחרי שנה במחלקת המכירות היא עברה למחלקת השיווק, ומשלב מסוים החלה להתמקד בנושא של פיתוח וחדשנות, ובגאון היא משתמשת באחת המילים שמוקצות מחמת מיאוס – טרנדים.

אחיאב גם עשתה תואר שני בעיצוב בבצלאל, מה שאיפשר לה את היכולת לעשות זום אין וזום אאוט במסגרת תפקידה בחברה, שאותו היא מגדירה בין השאר בחיוך כ״כבשה הצבעונית של השיווק״. וצבעונית לא בכדי: צבע תמיד היה, ועדיין, עניין מרכזי בעבודה וגם בחייה.

״אני רואה צבע בכל דבר״, היא אומרת: ״בעץ, בבטון, בנחושת – בכל אלה יש צבעוניות. יש ממד של חוסר העזה או חוסר ביטחון היום בשימוש בצבע, אבל אדריכלים משפיעים לאורך כל השנים תפסו את הצבע כחומר. המשימה שלי היא להחזיר את הצבע להיות כלי משמעותי בארגז הכלים שלנו״.

כחצי שנה לאחר השקת מניפת הצבעים החדשה של טמבור, Spaces, היא מספרת שמדובר בקולקציה, כמו בעולם האופנה; מניפה שלוקחת הפעם את המקום של אחורי הקלעים ומשאירה את החזית לדברים אחרים. הצבעים שבמניפה החדשה מייצגים תקופה שקטה, בחברה שחרטה על דגלה להיות גם חברה ישראלית, גם כזו שמחוברת לעולמות העיצוב וגם כזו שמקדמת את הנושא של קיימות ובנייה ירוקה.

 
להאזנה

חלומה הכפול של האמא היהודייה

סטודנטים לרפואה עוברים מסלול ידוע מראש: 6 שנות לימוד, סטאז' – וקדימה לקליניקה. ד"ר אדיר זומר מראה שאפשר גם אחרת: מרופא עיניים שעובד בבית חולים הוא עבר לעבוד עם נתונים במטרה לשפר את הטיפול הרפואי שכולנו מקבלים

להאזנה

פרק 121: סהר שלו



סהר שלו לא אוהב את המונח אושיית אופנה, אבל בואו נודה בזה – הוא אושיית אופנה, בעיקר בתחום אופנת הגברים. לפני כשנה פתח את OSSEF, חנות לבגדי גברים בעיצוב ישראלי מקומי, שהייתה אמור לפעול במשך שבועיים כפופ־אפ; מאז, כאמור, עברה שנה. ״בחיים לא חשבתי שאני אנהל חנות בגדים״, הוא אומר, ״אבל הבנתי שאם יש לזה צידוק – הוא לא רק כלכלי אלא גם עקרוני, כי זה משהו שממש חסר״.
 
הרבה לפני שהוא הפך, כמו שהוא מכנה את עצמו, לבעלת הבוטיק, היה שלו דמות שהשפיעה על אופנת הגברים בארץ. לפני 14 שנה, אחרי ששב מתקופה שבה חי בניו יורק, השיק יחד עם אייל דה ליאו את בלוג אופנת הגברים הראשון בעברית – ״הגרסונייר״. ״אז הדעה הרווחת היתה שמה יש לכתוב על אופנת גברים, זה בסך הכל חולצה ומכנסיים, אבל המהלך הזה היה שייך לרנסנס עולמי בתחום. מתחילת המילניום התחילו מעצבים להתעסק בעיצוב לגברים, וזה לקח כמה שנים עד שהעולם העניק לזה את תשומת הלב״.
 
היום הוא דוגל בשיתופי פעולה, בין השאר מתחזק אחד כזה עם אושיית אופנה נוספת, שלי גרוס, תחת השם ״פיידינג גלורי״. בשנה האחרונה הוא גם מלמד במחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה וגם מדגמן (כולל הקמטים והשיער הלבן. וזה לוהט). ועם כל הפיידינג גלורי והחיבוק של הגיל הוא הבין באמצעות העיסוק שלו שגברים הם בסך הכל ילדים בני שלוש (היי, ספר לנו משהו שלא ידענו קודם).
להאזנה

פרק 120: רננה רז

רננה רז היא יוצרת (״מצאתי שזה עובד לי ממש טוב להגיד יוצרת רב תחומית״, אבל אתם בטח מכירים אותה גם כ״ישראל מתייבשת״), שבאה במקור מעולם המחול אבל ממש לא רק (הרבה דברים שקורים לה בחיים היא בכלל מקבילה לסצנות מטווין פיקס).
 
״אני מגדירה את עולם המחול כבית שלי. זה עולם שאני מרגישה שזכיתי בו להמון חופש יצירתי ביחס לשדות אחרים, גם כרקדנית מבצעת וגם כיוצרת. המחול הוא גם זה שלימד אותי שאמנות היא תקשורת עם אנשים. אני רוצה לקיים קשר עם אנשים, אני מרגישה שליצירה קורה משהו כשהיא פוגשת אנשים. מבחינתי הליבה של העיסוק בכל הדבר הזה הוא לגעת בעוד אנשים דרך היצירה״.
 
אחת היצירות האחרונות שלה נקראת ״VHS ד״ש מהעבר״ – ובמסגרתה נפגשים שמונה יוצרים.ות (ליתר דיוק שבעה, כי היא עצמה אחת מהם) עם קטעים מקלטות וידאו שצולמו בילדותם ומגיבים להם על הבמה. היצירה הזאת, אומרת רז, גרמה לה להבין משהו על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים כחברה, וגם להבין משהו על עצמה. ״התפיסה של זמן השתנתה אצלי כאדם בעולם. המופע הזה עושה שימוש בזמן, הוא הופך אותו לחומר, וזהו גם מושג שקיבל תפנית בתקופת הקורונה. היא הביאה אנשים לחטט בתוך הארכיונים המשפחתיים ופתאום זכרונות צצו ויצרו רפלקציות על העבר״.
 
בשלוש השנים הראשונות שלה בעולם המחול עבדה על עבודות סולו שהיה בהם גם הרבה טקסט. עם השנים יצרה והשתתפה גם בהרבה יצירות משותפות עם אנשים נוספים – ביניהם קולגות אבל גם אבא שלה ואחותה, לדוגמה. ״המקומות של להתחכך בחיים הם כאלה שאני לא מפחדת, ואפילו רוצה לגעת בהם. אני לא מחפשת יצירה סטרילית או מאופקת. אני רוצה שהדברים יהיו רוחשים על הבמה״. 
 
עבורה תנועה תמיד היתה אמצעי לספר דרכו סיפור, מה שקורה גם במסגרת הפרויקט לילדים שהיא רצה איתו כבר כעשר שנים עם שותפתה עילאיה שליט – ״בוגי ווגי״. ״בגלל שהגוף הוא מכנה שמשותף לכולנו, התנועה היא מבחינתי היכולת לספר דרך הגוף סיפורים. היא גם קונקרטית וגם מטאפורית באותה המידה, ויש בזה משהו שאותי מעניין ומלהיב כל פעם מחדש״.
 
להאזנה

אבא אדמה

בנערותו בצופי ים, שי ערב לוי הפליג בירקון. בבגרותו הוא מנסה לשקם את הקישון והסביבה. "כל דבר שקורה על פני האדמה מתבטא במי הנחל", הוא אומר, ולא מאוד אופטימי לגבי היכולת של פקידים ואקטיביסטים לתקן את הנזק

להאזנה

פרק 119: עדי שטרן



פרופ׳ עדי שטרן הוא נשיא בצלאל משנת 2015, ובימים אלו ממש קורם עור וגידים הפרויקט הגדול והמשמעותי שהוא עובד עליו כבר מכניסתו לתפקיד: המעבר של בצלאל לקמפוס במרכז העיר, מה שהוא מכנה כ״נקודת ציון דרמטית; שינוי אדיר. כמו להחליף את מערכת ההפעלה של המוסד״. אחד העקרונות האדריכליים המרכזיים שעליהם מבוסס הקמפוס החדש הוא השקיפות – רוב הכיתות והחדרים הם בעלי קירות שקופים, וכך גם הקירות החיצוניים של המבנה.

 

״השקיפות הזו מאפשרת שלושה מבטים: הראשון מהחוץ פנימה – העוברים ושבים שחולפים על פני הקמפוס יכולים לראות מה זה באמת אומר בית ספר לאמנות ועיצוב. יש לזה ערך תרבותי וחינוכי. המבט השני הוא העובדה שהסטודנטים ואנשי הסגל שנמצאים בתוך הבניין חווים את החוץ סביבם כל הזמן. כשאתה בתוך הקמפוס אתה לא יכול לשכוח שאתה בירושלים; זה חשוב. תמיד חשבתי שצריך לפתח יצירה מקומית שיש לה קשר למקום, ולא נכון ליצור במקום כזה כאילו היינו בפריז או בניו יורק.
״המבט השלישי הוא השקיפות בתוך הבניין עצמו – התלמידים יכולים לראות כל הזמן מה קורה בדיסציפלינות אחרות. השאיפה היא שבעתיד כל התשתיות תהיינה פתוחות לכל הסטודנטים, ותוכל לעמוד כתף אל כתף עם סטודנטים ממחלקות אחרות. זו דרך שיש מעט מאוד מוסדות בעולם שמתנהלים בה, זה מאתגר אבל מאוד מבטיח״.

והשקיפות הזו גם מתחברת למצב הנוכחי שבו אנחנו נמצאים, וכנשיא של מוסד ציבורי, שטרן הוא כבר למוד קונפליקטים. ״מעל הכל אנחנו מוסד חינוכי, שמחנך לערכים אוניברסליים של פלורליזם, שיוויון מלא, חשיבה ביקורתית, הזכות לערער ולחשוב אחרת, חופש הביטוי וחופש היצירה״.

מעבר לכל אלה שטרן הוא גם מעצב בעצמו, והדבר העיקרי, לדבריו, שהוא עושה כל היום, הוא לאזן בין אינטרסים. במקום הזה, וגם במקומות אחרים, נכנסת לא פעם ההכשרה שלו וההיסטוריה שלו כמעצב: ״כמעט תמיד יש קונפליקט שצריך לאזן ולגשר. אני חושב על זה כמו על קומפוזיציה, ואחד הדברים הכי מעניינים בקומפוזיציה הוא שהיא מאוזנת בגלל שהיא לא מאוזנת. בקומפוזיציה ויזואלית אין כלי טוב יותר מקונטרסט – ואולי בעצם גם בחיים״.

להאזנה

פרק 7 – פרק חירום מיוחד: שלא הגיענו לזמן הזה – עם עו״ד עידן רוזן סגר

עו"ד עידן רוזן סגר כתב את ספרו "והגיענו לזמן הזה" על ישראל הנתונה תחת שלטון הלכתי קיצוני – במקום בתי משפט הוקמה הסנהדרין, משכב זכר נאסר בחוק והעונש הוא מוות. זו אולי מציאות קיצונית, אך המציאות הישראלית מוכיחה שגם הסיוטים הגרועים ביותר עלולים להתממש. שוחחנו עם עידן רוזן סגר על המציאות ועל הספר, מה אפשר לעשות ואיפה עוברים הקווים האדומים שלנו. עידן הוא גם אב טרי לשני ילדים שהגיעו לעולם בתהלך פונדקאות, שוחחנו איתו גם על פונדקאות וילדים ועל איך ההורות שינתה את הגישה שלו למציאות, שהולכת ומשתנה בקצב מטורף ובכיוון מבהיל

להאזנה

פרק 30 – שבב של תקווה

דורית מדינה, מרצה בכירה באפקה ומהנדסת שבבים עתירת ניסיון, מדברת על המחסור העולמי בשבבים והמחסור של התעשייה בנשים מהנדסות. היא חושבת שתעשיית ההייטק מאפשרת לנשים להשתכר היטב מבלי להתנצל ומבלי לוותר על אימהות ומשפחה, גורסת שהכניסה אליה עוברת דרך 5 יחידות במתמטיקה ומאמינה שעם כל הכבוד למגדר, קריירה קמה ונופלת בראש ובראשונה על מקצועיות

להאזנה

תו הזהב

שירלי בכר, בוגרת הפקולטה למדעי המחשב, מצאה את עצמה מובילה מוצר ללימוד נגינה על פסנתר בלי לדעת לנגן אפילו תו אחד. היא גילתה שם שלימודי מוזיקה הם לפעמים תירוץ להפגת בדידות, רכישת חברים והתמודדות עם דכאון

להאזנה