מחבר: PODCASTI.CO

אייל דה ליאו הוא האדם הזה שנמצא כל הזמן ובכל מקום, ועדיין אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הוא עושה (כולל, מסתבר, אמא שלו). עם רזומה של תפקידים כמו נספח התרבות של ישראל בהולנד, חבר בצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב חולון, בעל בלוג וטור בעיתון הארץ בנושא אופנת גברים (הגרסונייר ביחד עם סהר שלו), בעל חברה שמייצגת אמנים דיגיטליים

שלוש שנים לתיק עבודות, פרק חגיגי: סוזן לנדאו, המנהלת של מוזיאון ישראל ואוה מדז׳יבוז־לוי, מנכ״לית מוזיאון ישראל, בראיון משותף. שתיהן נכנסו לתפקיד לפני כמה חודשים בלבד – לנדאו כתושבת חוזרת, אחרי ששימשה בתפקידים בכירים במוזיאון במשך 30 שנה, משם המשיכה לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ״לית של מוזיאון תל אביב, ובהמשך הקימה את הגלריה והקרן נסימה לנדאו; מדז׳יבוז־לוי אחרי שורה ארוכה של

ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה – מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם. כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל

לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי

אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם

איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן

האמן והצלם מיכאל ליאני משיק בימים אלו את ספרו ״אהבה גאה״, ארכיון להטב״קי מצולם שעליו הוא עובד קרוב לארבע שנים. הספר כולל כ־180 תצלומים של משפחות שונות מהקשת הלהטב״קית והקווירית, שצילומם היה גם מסע – פיזי וקונספטואלי – עבור ליאני עצמו. ״עולם האמנות והצילום בפרט כל כך עמוס בדימויים״, הוא אומר. ״השאלה שלי תמיד היתה מה אני יכול לתת, ועם הזמן