קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

תמר הורביץ ליבנה היא אמנית, אוצרת, חוקרת, דוקטורנטית ומדריכת כדורעף (כן, כן). בשנים האחרונות היא המנהלת והאוצרת של הגלריה השיתופית היהודית־ערבית בקיבוץ כברי הצפוני, שבימים אלה נפתחת מחדש אחרי שנסגרה עם פרוץ המלחמה. באוקטובר היתה אמורה להיפתח בגלריה תערוכת זיכרון שנועדה להנציח את 33 הבנים והבנות מהמועצה האזורית מטה אשר שנפלו במלחמת יום כיפור, ושלטובתה יצרה הורביץ ליבנה סדרת ציורים

אייל דה ליאו הוא האדם הזה שנמצא כל הזמן ובכל מקום, ועדיין אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה הוא עושה (כולל, מסתבר, אמא שלו). עם רזומה של תפקידים כמו נספח התרבות של ישראל בהולנד, חבר בצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב חולון, בעל בלוג וטור בעיתון הארץ בנושא אופנת גברים (הגרסונייר ביחד עם סהר שלו), בעל חברה שמייצגת אמנים דיגיטליים

שלוש שנים לתיק עבודות, פרק חגיגי: סוזן לנדאו, המנהלת של מוזיאון ישראל ואוה מדז׳יבוז־לוי, מנכ״לית מוזיאון ישראל, בראיון משותף. שתיהן נכנסו לתפקיד לפני כמה חודשים בלבד – לנדאו כתושבת חוזרת, אחרי ששימשה בתפקידים בכירים במוזיאון במשך 30 שנה, משם המשיכה לתפקיד האוצרת הראשית והמנכ״לית של מוזיאון תל אביב, ובהמשך הקימה את הגלריה והקרן נסימה לנדאו; מדז׳יבוז־לוי אחרי שורה ארוכה של

ניבי אלרואי היא אמנית, מרצה וחוקרת שהתחילה את דרכה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אבל מספרת שכבר אז היא מותגה כאמנית שבחבורה – מה שאיפשר לה לקחת קורסים בכל המחלקות האחרות. בהמשך למדה אמנות בניו יורק, שם גילתה שמה שהיא נוטה לעשות, אמנות נרטיבית שמתיכה אנימציה עם פיסול, היא כזו שיש לה עולם ושיש לה שם. כשחזרה ארצה תכננה ״להתחבא״, אבל

לילך שטיאט היא אדריכלית, מעצבת, אמנית, מרצה ועוד לא מעט דברים. היא החלה בלימודי עיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון שבמהלכם עברה ללימודי עיצוב פנים; ובהמשך עשתה תואר ראשון ושני באדריכלות בניו יורק. ״באמצע התואר השני התעוררתי לבוקר של ה־11 בספטמבר״, היא מספרת, ״היה בדבר הזה משהו שחיסל הכל. זה היה אירוע כל כך קשה לצפייה ולהבנה ומאותו יום היה לי

אורי גרשוני מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב בתערוכת היחיד ״אין מקום אחד״, צילומים שצילם במהלך השנים האחרונות, כאלה שיש בהם, כמו בהרבה עבודות מהשנים האחרונות, להגדרתו, ״דוק של עצב״. את הדימויים צילם גרשוני בשני מקומות, שונים מאוד אחד מהשני: הראשון, האזור שבו נמצא בית משפחתו בהרצליה, שם בילה כילד במטעים ובפרדסים זמן רב; והשני הוא במיורקה שבספרד – שם

איריס נשר היא אמנית רב־תחומית, עוד מאז שאף אחד מאיתנו לא ידע מה זה אומר. אי שם בשנות ה־80 למדה צילום בניו יורק, וכבר בשנה השנייה ללימודים החלה לקחת קורסים בפיסול. משם התגלגלה לעבודה של כ־15 שנים בצילום ובפיסול במקביל, כשהיא מציגה תערוכות ברחבי ארצות הברית – לרוב כאלה שהתמקדו רק באחד משני המדיומים.כשחזרה ארצה החליטה להתמקד בצילום ועם הזמן

האמן והצלם מיכאל ליאני משיק בימים אלו את ספרו ״אהבה גאה״, ארכיון להטב״קי מצולם שעליו הוא עובד קרוב לארבע שנים. הספר כולל כ־180 תצלומים של משפחות שונות מהקשת הלהטב״קית והקווירית, שצילומם היה גם מסע – פיזי וקונספטואלי – עבור ליאני עצמו. ״עולם האמנות והצילום בפרט כל כך עמוס בדימויים״, הוא אומר. ״השאלה שלי תמיד היתה מה אני יכול לתת, ועם הזמן

אלכס פרפורי, זוכת פרס וידיאו השנה בתערוכת עדות מקומית 2023, מגדירה את עצמה כ״צלמת רחוב״, אבל בתקופה האחרונה היא נחשבת לאחת הבולטות בתחום צילום הדוקו (או מה שכונה פעם ״צילום עיתונות״). את המצלמה ואת דרך התקשורת הבלתי־מילולית שהיא מאפשרת לה היא גילתה כבר בתיכון, ואחריו הלכה ללמוד תקשורת חזותית ״כי היה שם צילום״, אבל במהלך התואר היא הבינה שהיא ״רק

סדרת האיורים של אור יוגב, שנוצרה במהירות כתגובה למלחמה שפרצה ב־7.10, התפשטה ברשת כאש בשדה קוצים. בימים אלה הוא מציג אותם בתערוכת יחיד בפסטיבל אאוטליין בירושלים ובתערוכה ״עכשיו!״, שתפתח בסוף השבוע בגלריית קופסאות האור בסמטאות יפו העתיקה. הרבה לפני שהאיור של האמא והילדים הג׳ינג׳ים שותף במיליוני שיתופים ברחבי העולם, הוא סיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בשנת 2016, וכבר

דורון בדוח קרן הוא יוצר, מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, אמן ומאסטר בבינה מלאכותית. בימים אלה הוא מציג את תערוכת היחיד Can/t Touch This בגלריה פוסט ברמת השרון, עם סדרת העבודות האחרונות שיצר באמצעות בינה מלאכותית – קולקציה של רהיטים שנראים פיזיים לחלוטין (ויום אחד אולי באמת יהיו כאלה). על ההתאהבות שלו בבינה המלאכותית הוא מספר:

גל ממליה הוא מעצב גרפי במקצועו, ומוכר בעיקר הודות לבלוג האוכל ״פתיתים״, שהוא כנראה בלוג האוכל הכי פחות סטנדרטי במחוזותינו. ״אני שולח זרועות לכל דבר שמעניין אותי, ואם זה תופס אותי – אני מתעמק״, הוא אומר. ״וכמו כל דבר שאני עושה – גם הבלוג קרה במקרה לפני 13 שנה״.בהיותו עצמאי והבוס של עצמו הוא נהנה מהעובדה שהוא יכול לבחור ולהתמקד

עוז זלוף הוא אמן, אוצר, יוצר, פעיל חברתי, אקטיביסט – שנראה שבכל רגע נתון יש פרויקט כזה או אחר שלו שרץ ומוצג. בתערוכת היחיד הפרפורמטיבית שלו שרצה בימים אלה בגלריית המקרר, ״לישון עם זרים״ (״עם כל האסוציאציות החיוביות של הדבר״), הוא מציג עבודות שמביאות לידי ביטוי את היותו אמן יחסים שיוצר Relational Art. ״יש לי קבוצה שבה חברים א.נשים על

חי אוחיון הוא מנהל העיצוב (Head of Design) ב־Artlist, סטארט־אפ ישראלי שפיתח פלטפורמה שמהווה קטלוג דיגיטלי עבור יוצרי תוכן מכל סוג: יו־טיוברים, אינפלואנסרים, ולוגרים, משרדי פרסום, צלמים מקצועיים ועוד. לחברה, שהוקמה לפני שבע שנים על ידי ארבעה שותפים, יש היום למעלה מ־20 מיליון משתמשים (!) ויותר מ־400 עובדים. הבינה המלאכותית היא אחד הפיצ׳רים המשמעותיים שנכנסו לשימוש בפלטפורמה בשנים האחרונות, מספר

נינו ביניאשוילי היא אמנית, מאיירת, יוצרת, סופרת וראשת המחלקה לתקשורת חזותית במכללת סמי שמעון בבאר שבע. בימים אלה היא גם משתתפת בתערוכה ״ספרו לי עוד – בעקבות הרומן הגרפי״ במוזיאון הרצליה, שבמסגרתה היא חזרה אל הספר ״על שפת הים השחור״ שהוציאה לפני חמש שנים (ויוצא כעת המהדורה מחודשת), וסיפרה עליו עוד – באמצעות קרמיקה, רישום ועבודת רצפה חדשות.את העיסוק שלה

רמי טריף הוא אמן, מעצב, מרצה, חוקר ואוצר העיצוב והאדריכלות של מוזיאון ישראל בירושלים. בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה שאצר, ״מעצבים בערבית״, שאותה הוא מגדיר כ״סוג של שיא במה שאני עוסק בו כאמן ומעצב מאז שסיימתי את הלימודים בבצלאל״. במהלך השנים עוקב טריף אחרי ההתפתחויות והדיאלוג בין עיצוב עכשווי לתרבות חומרית עכשווית – הן ביצירה האישית שלו והן ביצירותיהם של

״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון. אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד



טל מסלבי הפך במהירות שיא מסטודנט שסיים לפני שנה את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר למותג – כזה שגם זכה לא מזמן בפרס בקטגוריית המעצב/מותג הצעיר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי האופנה של מילאנו. זה קרה הודות לפרויקט הגמר שלו שפוצץ את הרשת (בארץ וגם בעולם), שכלל פריטים כמו נעליים שנראות כמו עוגה אכולה, ג׳קט עור שעושה מסאז׳ ללובשים אותו, בגד שעשוי ממדבקה ועוד.

הפרויקט חקר את התופעה שנקראת ״תגובת מצהר חושית עצמאית״, שאתן בטח מכירות יותר בשם ASMR. ״כל פריט בחן הבטים שונים של התופעה והציף הרבה שאלות לגבי הסוגיה הזו״, מספר מסלבי. ״זה היה מחקר, ולמרות שבשנקר היה לי קשה לראות איך כל הילדים (הפריטים) יושבים תחת אותה מטריה, לקראת הסוף הבנתי שהם משפחה, והיום קשה לי לראות אותם בנפרד״.

השלב הבא בפרויקט היה סרט שיצר מסלבי עם האמן אסף עיני, שהוא גם זה שזכה בפרס במילאנו. ״היה לי ברור שאני צריך לעשות סרט, גם כי נקודת המוצא של ASMR קורית בווידיאו. הסרט מסביר את מה שיצרתי ובנוי כך שהוא נותן במה לכל מערכת לבוש״.

הנושא המרכזי שמעסיק אותו הוא היחסים בין הלובש לבגד והאינטראקציה שנוצרת בין אנשים דרך הבגד. ״קשה לי להגיד שאני מחפש לייצר אופנה. התהליך שלי כמעט ולא מתעסק באיך הבגד יחמיא לגוף, אלא יותר בקונספט. הרלוונטיות שאני מחפש אולי לא קשורה למה שרלוונטי בבגדים, אבל המדיום שבו אני משתמש הוא הבגדים״.

בימים אלה בונה מסלבי את התשתית למותג העצמאי שלו שיתחיל מאקססוריז – תיקים, נעליים, תכשיטים – במטרה עתידית לגדול וגם לחזור לבגדים. גם במקרה הזה הוא יעסוק באינטראקציההנוצרת באמצעותם וימשיך לחשוב עליהם כעל אוביקטים – ״ככה יותר קל לי לחשוב על לתת לופעולה אחרת מלבד לבישה״. הניחוש שלנו הוא שאנחנו עוד נשמע עליהם.