קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

מאז שהקימה את גלריה שלוש בנווה צדק באמצע שנות ה־80 ועד היום, ורגע לפני פתיחה של חלל חדש ביפו העתיקה, נירה יצחקי – אולי ה־גלריסטית בהא הידיעה של סצנת האמנות המקומית – מספרת בקצרה (מאוד) על הדרך הארוכה שעשתה; על העובדה שהיא עדיין מתרגשת מהמפגש עם אמנים חדשים; ועל למה לדעתה החלל הוא גורם קריטי בבחירה של מה להציג בגלריה. בקרוב מאוד היא תשיק חלל חדש שילווה גם באתר חדש ו – שימו לב – פלטפורמה להצגה ורכישה של אמנות דיגיטלית, או כמו שאתם הצעירים אוהבים לקרוא לזה – NFT.

הלם הלם הלם. סער פרידמן, שותף בסוכנות המיתוג והפרסום Open ואחד ממייסדיה, מספר מה הקשר בין תהליך המיתוג של עמוד האינסטגרם של ״ישראל בידור״, שעוסק ברכילות סלבס, למיתוג שיצרו לתזמורת הפילהרמונית; איך בנו במהלך השנים את המיתוג של רשת הסופרמרקטים am:pm; ולמה הוא מקפיד לתת לצוות העובדים שלו תרגילי חשיבה יוצאי דופן.

עם למעלה מ־150 אמנים; 30 אלף מבקרים (לא כולל כמה אלפים שלא הצליחו להיכנס); ועד שלוש וחצי שעות של עמידה בתור – מוזיאון הפופ־אפ בתל אביב הצליח לשמור גם בפעם השלישית על מעמדו כאחד מאירועי האמנות המתוקשרים של השנה.

האוצרת יערה זקס מסבירה את התופעה (״ברוכים הבאים ל־2022. אין שום פסול באמנות להמונים, באירוע שנותן במה לאמנים שלא עונים לסטנדרטים הישנים, שהוא אנטי תזה למה שקורה היום במוזיאונים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתערוכות והייתי מרגישה קצת טיפשה. פה אתה נכנס לתערוכה ומרגיש משהו, אתה לא צריך להיות מומחה״); על הביקורת שמושמעת נגד אמנות שכל תפקידה לכאורה הוא להצטלם יפה ולעלות לאינסטגרם (״הייתי שמחה אם היו מורידים קצת את הטלפונים ולא מצלמים כל פיפס בכל הבניין, אבל אנחנו חיים בעולם שהכל בו מתוקשר בתמונות, וככה אנשים משתפים את החיים שלהם״); ועל המקום היחיד שבו היא הייתה עומדת בתור גם 11 שעות (״בסוף זה לא או או, זה גם וגם״).

בשנתיים האחרונות היא הספיקה לביים, לעצב את התלבושות ולעשות את הכוריאוגרפיה לאופרה פליאצ׳י; לשתף פעולה עם אתגר קרת ב״בחוץ״, סרט קצר שצולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית ומתאר את היום שאחרי הסגר; וליצור את ״החדר״, הפקת מקור של מרכז סוזן דלל, שבמהלכה זהותם של חפצים, מצבים ואנשים הופכת לנזילה.

ענבל פינטו על הדרך שעברה מאז שהקימה ב־1992 את להקת המחול שנושאת את שמה (״לפני 30 שנה יצרתי ממקום פחות מודע. היום אני מזהה את עצמי, את השפה שלי. ועדיין, בתוך המרחב הזה אני מנסה לגלות חוויה תנועתית שלא הכרתי. איפה אני יכולה לשכלל את המנעד״); על העיסוק הבלתי פוסק בגוף (״כשאני מביימת אופרה או כשאני עושה קרמיקה זה תמיד דרך הגוף. במחול אני מתעסקת במגבלות; מגבלה מייצרת אצלי עניין״); והכניסה של תחומים נוספים ליצירה כמו אנימציה, תלבושות ועוד (״לאורך כל תהליך היצירה אני מציירת. התלבושות והתפאורה הם לא משהו שמתהווה מעל משהו קיים. זה קורה במקביל ונובע ממני״).

ב״קולוריזם״, פרויקט הגמר מ־2017 בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, הוא הציג מיצב שכלל בין השאר מבחנות, צינורות ומיכלים שקופים, שיצרו קשת צבעונית מנוזלי ניקוי וחיטוי. מאז, צבעי הניאון המפתים, הריחניים ומלאי הכימיקלים, הפכו לסימן ההכר שלו, לאחר שהציג אותם, בין השאר, במיצב בכניסה לחממת האמנים של יריד צבע טרי, בזומו קריית ים ובמשרדי פייסבוק בתל אביב.

אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.

אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״).

אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות – וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.