פרק 64: איל זקין

הוא עיצב לבית אריאלה לפחות 50 לוגואים שהלכו לפח, עד שהמילה פתוח הפכה לפתווווווווווווח (״מבלי לוותר על הספרים או על העברית״); ומנסה להבין מה אפשר לקחת מעבודה עם גופי תרבות לביטוח לאומי, מס הכנסה והמשטרה (״איך אני מגיע לקהל רחב יותר, יוצא מתל אביב, מגיע לחברים של ההורים שלי, דווקא בכלים של עיצוב, אמנות ותקשורת חזותית. לפעמים אני מוצא תשובות ולפעמים אני נשאר עם סימן  שאלה גדול״).
איל זקין על האתגר בלאצור את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ושכולם ייצאו ממנה מרוצים (הסטודנטים, המוסד והקהל); למה הוא לא אוהב לעצב סטוריז; והשאיפה להגיע למיצוי של רגע בזמן, אבל גם לדבר על נצח (״כשהייתי סטודנט עלו אצלי כל הזמן שאלות למה אני לא מעצב יותר טרנדי. מגניב. בשנים האחרונות הגעתי למקום טוב יותר שאני מקבל את המערכתיות שבי, ואז החיבור עם מקומות כמו מוזיואן תל אביב או בית אריאלה מייצרים שפה מעניינת שלא מנסה להגיד ׳הי, בואו לבלוק׳. וזה בסדר. יש מעצבים מעולים שיעצבו לבלוק, ואני, ממש מתאים לי לעצב לבית אריאלה״).