שנה: 2021

הוא מכנה את עצמו כ״מעצב טכנולוגיה״, וכשזכה ב־2013 בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית, מישל אובמה ציטטה בטקס שנערך בבית הלבן את האני מאמין של סוכנות העיצוב שהקים בשנת 2000, ניו דיל דיזיין (NewDealDesign); באותה סיטואציה הוא אף מצא את עצמו מבקש ממנה שלא תוציא את הפיטביט שלה מהחזייה (״היא אמרה ׳יש לי את זה בדיוק פה׳ ואני מיד שברתי את כללי הפרוטוקול ואמרתי ׳בבקשה אל תוציאי את זה׳״). גדי עמית על השינוי שעבר עולם העיצוב ב־20 השנים האחרונות; על החשיבות של יופי (״יופי הוא משהו אבסולוטי שנשפט באופן אינטואיטיבי. הוא משרת תפקיד חשוב בהבנת המהות של האוביקט, למה הוא נועד והאם הוא אוביקט טוב או רע״); על ההשפעה של המזג הים תיכוני (״אני שייך לכנופיה החמה, אני אוהב קקופוניה. יש לי בעיה עם הטרנדים המינימליסטיים שבאים מהצפון״); ועל האתגר לעצב רובוט שהשכנה מלמטה תאהב ולא תתקשר למשטרה כשהיא נתקלת בו ברחוב (״האתגר הוא ליצור מוצר שיש לאנשים מספיק אהבה אליו, שלא ירצו לזרוק אותו כל כך מהר״).

אחרי קריירה עניפה של קריינות ועיצוב פנים, בשנים האחרונות היא מלמדת – בעיקר עצמאיות – תקשורת אסרטיבית עם לקוחות (״אני עוזרת לנשים להרוויח יותר, מעלה את התל״ג של ישראל…״); ובתום ההרצאה הראשונה שלה – שכתבה ביומיים, ועיצבה ביומיים – הרגישה שמצאה את התדר שלה (״אש בשדה קוצים לא מתחיל לתאר את מה שקרה שם. הרגשתי שמישהו לוקח את כל הפיידרים שלי ומרים אותם לפול ווליום״). רונית כפיר על הברקת הקופי של חייה – מלא נעים לי לנעים מאוד (״אתה לא יכול להגיד אני אמן, אני לא איש מכירות. אם אתה רוצה למכור תצטרך ללמוד להיות איש מכירות״); למה היא לא נותנת הנחות (״גם בי יש את המקום הזה של לבוא לקראת. להתחשב. אבל מי שלא מבינה או מבין את המשמעות של הקורס שלי עבורו, זה לא מישהו שאני רוצה בקורס שלי״); והטריגר שגרם לה לעבור מעיצוב להרצאות (״לא יכול להיות שתעבדו כל כך קשה ותקבלו כל כך מעט״).

שלושה ימים לפני שהגיש את פרויקט הגמר בתואר השני באמנויות בבצלאל, הוא התקשר באמצע הלילה למד״א שיעזרו לו לצאת מהתקיעות שלו כאמן (״אני צריך עזרה, אני מרגיש תקוע, תבואו לעזור לי. אני מרגיש שיש משהו תקוע בתוכי שלא יכול לצאת החוצה״). הוא אוהב להגדיר את עצמו כאמן וידאו, כשגם ברישומים הדיגיטליים שלו ההתחלה היא תמיד דימוי זז (״קולנוע הוא לא אוביקט, אתה לא מחזיק אותו ביד. הוא כמו מים: אתה זוכר את החוויה ומה שנשאר אצלך הוא לא הדי.וי.די שאתה מחזיק ביד״). כרם נאטור, שנבחר השנה על ידי מגזין פורבס לרשימת 30 מתחת לגיל 30, על השימוש בחוש הומור (״אני לא בדרן אבל לבדר זה חלק חשוב ומהותי ביצירה שלי. אפשר לצחוק על המוות. עליך. על הפדיחות שלך״), על האמונה באקראיות ועל החשיבות באיזון בין המוח ללב (״יש משהו גדול מאיתנו. לא תמיד ידעתי לשים לב לזה אבל חשוב לי להצליח להאמין במשהו גדול יותר, במה שאני לא יודע, בכוח של אהבה״).

חודשיים לאחר שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר ב־2016, הוא מצא את עצמו בשטוקהולם עובד ב־H&M, וכיום הוא חלק מצוות מעצבי הביגוד המחויט לבני נוער (עד גיל 18). במקביל הוא מפתח בלילות את מותג האופנה הדיגיטלית שלו, Placebo (״אני קוטורייה של דיגיטל, של פיקסלים. אני יושב ועושה פיטינג ללקוחות, מעלה ומוריד את המכפלת, שהתפר יהיה מדויק במקום. אני ממש עושה עבודה של קוטור דיגיטלי״), ולמרות שהוא מתלבש רק בצבעים מונוכרומטיים, הבגדים שהוא מעצב צבעוניים וגדולים מהחיים. רועי דרהי על החיים והעבודה בשטוקהולם; על האהבה לבגדים הדיגיטליים (״זו אותה אהבה לבגדים הפיזיים. לפעמים אני אפילו יותר מתרגש מהם כשאני רואה את התוצאה הסופית״); על הדרך ללימודים בשנקר (״בהתחלה לא התקבלתי אבל אני מרוקאי עקשן, ואמרתי אין מצב. שלחתי ללאה פרץ מכתבים, פקסים, אימיילים, וביום ההולדת שלי היא התקשרה כשהייתי בים עם חברים״); ועל הכישורים שנשארו איתו עוד מתנועת הצופים (״תוך כדי שנקר ריכזתי שבט. אני חושב שתמיד ישאר בי משהו מהרשג״ד הצעיר״).