פרק 106: ג׳ודית אשר

המאיירת והאמנית ג׳ודית אשר החלה את לימודיה ברויאל קולג׳ בלונדון מיד לאחר שסיימה את התואר הראשון בבצלאל. ״בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, היתה הבחנה ברורה בין מה שנחשב אמנות למה שנחשב איור״, היא מספרת. ״היום, כל החשיבה היא אחרת, הגבול הטשטש: עבודת אמנות יכולה בהרבה מקרים לשמש יופי של איור. גם אופנה גבוהה היא אמנות, אבל גם עיצוב״.
 
במהלך השנים היא נעה על הציר שבין עבודות אישיות לבין עבודות מוזמנות – מאיור ספרים ועד קיר אריחים ענק באורך שמונה וחצי מטרים בבית מלון. ״לעבודה מוזמנת יש תמיד מטרה. זו עבודת עיצוב לכל דבר, יש לה קהל יעד ומסר שצריך להביע. העבודות האישיות שלי מונעות מציר אחר לחלוטין, פעם הייתי אפילו מבדילה ביניהן באמצעות הפלטה הצבעונית״.
 
למרות שהיא מכירה ביתרונותיו של המחשב, ברוב העבודות שלה היא עדיין משתמשת בניירות, בעפרונות ובצבעים. ״אין לי תשוקה לאחוז במקלות קסם למיניהם. המפגש עם עפרון, צבע ונייר הוא נוח ומעניין לי, וכל עוד זה מעניין אותי – אני שם״. גם כמרצה היא מרגישה שצריך להקנות לתלמידים ידע בסיסי לפני שהם ניגשים לעבודה דיגיטלית. ״צריך שיהיה ידע של הבחנה בין סוגים שונים של מכחולים, כתמים. אחר כך, בשנים המאוחרות יותר של הלימודים ההתייחסות לעבודות היא בעיקר סביב מה שרצית לומר ואיך זה בא לידי ביטוי – ואז המחשב יכול להיות דבר מופלא״. 
 
מלבד לאסוף זרעים ולטמון בצלים באדמה, היא עובדת בימים אלה על פרויקט קומיקס ראשון שמספר סיפור אישי שקשור בחיפה, באבא שלה, בים ובחרדה; ובעיקר היא אוהבת לצאת לטבע שהוא מרתק ומפעים עבורה. ״אפשר ליצור בכל זמן ובכל מקום, אבל אני מאמינה בהליכה במובן של ללמוד בתנועה. בטח במדינה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את המקום שלנו כי הוא כל כך טעון. יש פה נטייה לשפוך המון אספלט ובטון, אבל מתחת לזה יש עולם ומלואו״.