פרק 143: ורדית גרוס

״כששואלים ילדים קטנים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, אף אחד לא אומר ׳אני רוצה לנהל רזידנסי׳. זה לא ברשימות שלהם״, אומרת בחיוך ורדית גרוס, המנהלת של ארטפורט, מרכז אמנות בדרום תל אביב שהוקם לפני עשר שנים על ידי קרן אריסון.

אבל ארטפורט הוא ״לא רק רזידנסי״. הוא משכן אמן (״או חממה בעולמות ההייטק״), שהתפתח והתרחב גם לגלריה פעילה, יריד ספרי אמן שנודד בעולם, סדנאות כלים מקצועיים לאמנים, פסטיבל סרטי אמנים, ואפילו יוזמה של כתיבת ערכים על נשים בוויקיפדיה (וגם על לחם אוקראיני, אבל בשביל להבין איך זה קשור תצטרכו להקשיב לכל הפרק). 

גרוס נכנסה לתפקיד אחרי 17 שנים כעיתונאית בידיעות אחרונות, לימודי משפטים ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות וטכנולוגיה (ITP) באוניברסיטת ניו יורק. ב־1999 כשנסעה לברנינג מן, החל העניין שלה באמנות במרחב הציבורי. לאחר הלימודים ב־NYU החלה לעבוד ב־Creative Time, גוף שעושה בדיוק את זה. שם, כאוצרת בתחילת דרכה, עבדה על פרויקטים עם שמות כמו ג׳ני הולצר (!) לורי אנדרסון (!) ודיוויד ביירן (!).

על השאלה איזה תערוכות היא אוהבת, היא עונה ש״בסוף אני רומנטית, למרות שלקח לי זמן להבין את זה״. זה לא מפתיע לאור העובדה שהציורים הראשונים שגרמו לה לבכות הם פורטרטים שצייר חיים סוטין ומוצגים באורנג׳רי בפריז. זה קרה בגיל 16, והשומר המודאג מיהר לבדוק שהכל בסדר.

ואיך ייראה העשור הבא של ארטפורט? יש לה מחשבות בנושא, אבל בינתיים מה שהיא מוכנה לספר זה ״כשאני עוצמת עיניים וחושבת איך אני רוצה שארטפורט ייראה, יש כל מני רזידנסי בעולם שביקרתי בהם. בא לי בית קפה בכניסה, אבל זה לא יקרה עכשיו במיקום הנוכחי, אולי מתישהו״. אנחנו מחכים.