פודקאסטים נבחרים בהפקת פודקאסטיקו PODCASTI.CO

רוני עזגד־המבורגר היא במאית, יוצרת, עורכת ומרצה, בוגרת התואר הראשון בתקשורת חזותית בשנקר והתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. העבודה שלה מגוונת ונעה על הציר שמתחיל בבימוי פרסומות לקסטרו (עם אורי בורי!), עובר דרך סרטים שמורכבים מחומרים ארכיוניים של המשפחה שלה, ומסתיים בעיצוב השפה הגרפית והטריילרים למופעי מחול של בת שבע (ובאמצע יש עוד הרבה).

 

אחת העבודות שלה שבטח כולכם (טוב, רובכם. קורונה וזה) ראיתם היא השעון הגדול רגע לפני שמגיעים לדיוטי פרי בנתב״ג, פרסומת לחברת השכרת הרכב שלמה סיקסט, שמראה בכל פעם את השעה באמצעות דימויים של מכוניות שנעות בכוריאוגרפיה מספרה לספרה. הפרסומת, שצולמה בכלל בבוקרשט, היא דוגמה לעובדה שהיא אוהבת להשתמש בפסיליטיז הספציפיים שיש לכל לקוח, וגם מתעקשת מתי שאפשר לצלם ולא להשתמש באפקטים בעריכה.

 

בפרויקט הגמר שלה בתואר השני בבצלאל, סרט קצר בן חצי שעה בשם ״ההבטחה״, היא שילבה חומרי ארכיון של בר ובת מצוות של ילדים.ות שונים שהתקיימו בשנות ה־90, יחד עם חומרים ארכיוניים של המשפחה שלה שאותם צילם אביה. מהגלם המשפחתי הזה יצא סרט שמייצג את רוח התקופה, את ההבטחות, התקוות, האמונה והאופטימיות ששרו אז. בימים אלה היא עובדת על סרט נוסף שמגיע מאותו העולם (אבל אסור לה ולנו לגלות הרבה עליו. עדיין). 

 

בתום התואר הראשון ניסתה לעבוד כאנימטורית אבל היתה, לדבריה, אחת מחורבנת במיוחד. אל בימוי הסרטים היא הגיעה בתחילה בתחושת נחיתות כי באה מתקשורת חזותית ולא מקולנוע, אבל היום היא יכולה להגיד שהיא כבר במקום שבו היא יכולה לבחור את הפרויקטים שלה (ובעיקר לא לבחור את אלה שהיא לא רוצה. היא כן היתה רוצה, נגיד, לביים פרסומת לדואר ישראל כי יש לה חולשה למוסדות ציבור. אנחנו לא שופטים).

 

החלקים שהיא הכי אוהבת ביצירה הם הרגע שבו הדברים מתחברים – בין אם מדובר בצילום ומחול או בליהוק מוצלח למותג אופנה. ״בתור במאי אתה הפרויקטור״, היא אומרת, ״וכשיש החלטה להפגיש בין דברים שברוב המקרים לא נפגשים, אתה מוצא את עצמך ממציא משהו חדש. זה מוביל לדבר הבאמת גדול שהוא הסטורי טלינג״. 

יאיר עדתו הוא מנכ״ל ומייסד בריאה (Bria), סטארט־אפ ישראלי שמאפשר לקחת תמונות וסרטים ולייצר באמצעותם תוכן ויזואלי מותאם אישית, על ידי שילוב בין דאטה סינתטי לדאטה אמיתי. שתי הדוגמאות המרכזיות שיגרמו לכם להבין מה זה אומר הן: 1. לקחת תמונה מבנק תמונות קיים ולייצר בה תנועה דינמית כך שתהפוך למותאמת אישית; ו־2. להתאים קטלוג של אתרי אי־קומרס לקהל היעד הספציפי, כלומר בלחיצת כפתור להחליף דוגמנים, רקע וכן הלאה.
 
בריאה נולדה במעבדה בבאר שבע ועדתו הוא הפאונדר שלה, כך שמדובר בבייבי אמיתי, אבל הוא בעל רזומה מרשים בתחום – וזה התחיל בשלב מאוד (!) מוקדם בחייו. ״כבר בכיתה ב׳ ידעתי שאני הולך לעשות דוקטורט במתמטיקה״, הוא מספר. ״מתמטיקה היא סוג של אמנות, עוד דרך להסביר את העולם. בסוף אמנם עשיתי דוקטורט במחשבים, אבל זה בערך אותו הדבר. לאורך כל השנים אני מחפש את החלק הקריאייטיבי בתחום ואוהב להיות על התפר שבין יצירתיות לטכנולוגיה״.
 
מהפכת ה־AI שאנחנו חווים כרגע היא לדעתו רק בתחילת דרכה. ״לאורך כל חיי כטכנולוג, הטכנולוגיה תמיד אכזבה. עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא מפתיעה אותי לטובה ומתקדמת יותר מהר ממה שחשבתי. אין סיבה להגביל את מה שתוכנות AI יכולות לייצר לתמונות וסרטונים. בעתיד הן יוכלו לעשות גם שרטוטים של מנועים ותכניות של מטוסים. ברגע שלאנושות יש את הכלי הזה שיכול לייצר עולם – העולם הזה לא חייב להיות רק ויזואלי״. 

גילי גולנדר היא מייסדת שותפה ב־Bazaart, פלטפורמת עיצוב ״לאנשים שאינם מעצבים״. האפליקציה קיימת כבר 10 שנים, ולאחרונה השתלבו בה גם אפשרויות עיצוב מבוססות בינה מלאכותית (אבל תכף נגיע אליהן).

 

גולנדר החלה את דרכה בעולם הטכנולוגי כמתכנתת, בהמשך היתה בעלת בלוג אופנה, ולפני עשר שנים חברה לשותפיה ויחד הקימו את Bazaart, במטרה ״לעזור לאנשים לפתור את כל צרכי העיצוב שלהם בעצמם: הזמנות לימי הולדת, ממים משעשעים, באנרים ליוטיוב, וידיאו לאינסטגרם. המנעד רחב ואנחנו משתדלים לעשות את זה פשוט לשימוש – לתת את הכלים והתוכן שאדם צריך כדי לעצב. כל יצירה ניתנת לעריכה מחדש כך שאפשר לפתח ספריית עיצוב ולא רק עיצוב בודד״.

 

המפגש הראשון שלהם עם הבינה המלאכותית קרה כבר לפני כמה שנים. ״התחלנו לשמוע על מה שקראו לו אז Deep Learning, שהיתה קפיצת דרך טכנולוגית. התחלנו להכניס כלים שמבוססים על הטכנולוגיה הזאת, הראשון שביניהם היה הורדת הרקע מתמונה כך שהאפליקציה משלימה את הרקע שנותר בעצמה. אלה היו הניצנים הראשונים של מה שמכונה היום Generative AI״.

 

לגבי השפעת הבינה המלאכותית על תחום האמנות והעיצוב, היא אומרת ש״כולנו מנסים להבין איך העולם ייראה. המהפכה הנוכחית היא השלב הבא באבולוציה: אמנים יצטרכו להשתדרג, לדעת להשתמש ב־AI בתור כלי כדי להעביר את המסר וליצור במהירות דברים יותר מורכבים״.

 

דוד עדיקא הוא אמן או צלם או יוצר בצילום או כולם יחד, אחד המשפיעים והמוערכים בעולם האמנות המקומי, וגם עומד בראש המחלקה לצילום בבצלאל. בימים אלה הוא מציג בחלל של מגזין ||| ביפו את תערוכת היחיד ״לדוד מזמור״, שהיא קודם כל ולפני הכל – יפה. ״אני מושקע במושג יפה ומתייחס אליו״, הוא אומר, ״ואני מקווה שאני גם מאתגר אותו. כשאנשים נכנסים למקום ונוצרת בהם התפעמות או קריאה פנימית לפיה משהו יפה – אותי באופן אישי זה משמח. כשזה יפה (או מכוער) – אז מתחילה השיחה״.

 

בתערוכה הנוכחית, כמו בהרבה מהפרויקטים הקודמים שלו, הוא עוסק בדיוקנאות. הכי מפורסם שביניהם הוא אולי צילום הדיוקן של מירי בוהדנה משנת 2003, שכיכב על שער מגזין ״סטודיו״ שערכה שרה ברייטברג־סמל ז״ל. ״זה לא היה טבעי לשים דיוקן כזה על השער, וזה מהלך שגרם לפתיחה של הדלת של האמנות הישראלית לקולות נוספים. מהלך שקצת הצליח להרעיד ולהגעיש את הביצה״. 

 

הפעם אלה דיוקנאות של צלמים וצלמות, חברים וקולגות, שצילם עדיקא בבתיהם. ״הייתי רוצה שאנשים ישימו יותר לב לדימוי מאשר לסיפור שמאחוריו. יש חשיבה על העבודות כאוביקטים בתוך החלל, והיה לי חשוב שהן יתמזגו בצורה אורגנית, לחבר את הדימוי לקיר שהוא תלוי עליו״.

 

התערוכה מתאפיינת בהצבה צילומית מתוכננת ומדוקדקת שנוצרה בשיתוף האדריכל אורי כהן (שהוא גם בן זוגו של עדיקא). ״עוד לפני הצילום של העבודות ידעתי שאני רוצה ליצור מרחב להתבוננות שמהדהד בתים, תפנימים, יוצר מרחקי צפייה שונים, כדי לשבור את הסיסטם של עבודה שתלויה ליד עבודה. רציתי לייצר ערב רב של אפשרויות שהשיטוט בחלל (או בבית) יוכל לזמן״.

 

את מושאי הצילום בתערוכה הוא צילם במצלמה אנלוגית, אבל במקביל הוא גם מצלם באמצעות הטלפון שלו במהלך ריצות. הפער הזה והדיון הזה במהותו של הצילום קיים כמובן באופן משמעותי גם בתוך המחלקה שהוא עומד בראשה. ״דרך המעשה הפדגוגי־אקדמי של הצילום אנחנו נכנסים לעומקם של דברים, מעודדים את הסטודנטים לבחון את המקום שהם חיים וגדלים בו בעיניים ביקורתיות יותר, מתוך תשוקה ולהט גם לייצר הגות וגם להיות סוכנים של שינוי״.

גיל פרי הוא המנכ״ל ואחד המייסדים של הסטארט־אפ D-ID, חברה שמייצרת בני אנוש דיגיטליים. טוב, לא לגמרי בני אנוש: הם משתמשים בבינה מלאכותית כדי לחבר בין תמונה וטקסט כדי לייצר וידאו של אדם מדבר. כלומר – אם תשלחו להם תמונה שלכם וטקסט כתוב, הטכנולוגיה שלהם תוכל לייצר סרטון שלכן אומר את אותו הטקסט, באיכות הכי מתקדמת שישנה היום.

 

ההתחלה של D-ID היתה בשנת 2017, כשבשנים הראשונות הם התעסקו בכלל בתחום זיהוי הפנים. הם גייסו כספים ואת מומחי הדיפ־לרנינג הטובים בעולם, ותוך כדי תקופת הקורונה זיהו הזדמנות למשהו אחר וגדול הרבה יותר. ״התעסקנו ב־AI גנרטיבי עוד לפני 2017״, מספר פרי, ״ובנוסף הבנו שאנחנו יכולים להיות מובילים בתחום החדש הזה, בפוקוס על וידאו ובני אדם. הבנו את העוצמות של הדבר הזה, את העובדה שהעתיד יאפשר לייצר הפקות שלמות באמצעות AI״.

 

הסטארט־אפ עובד בעיקר עם חברות גדולות ומתמקד בעיקר בהוראה, חינוך ושיווק – בכל שפה. עד כה הם ייצרו 107 מיליון סרטוני וידאו, והיד עוד נטויה. בשלב מסוים הם הבינו שהם יכולים גם להשפיע ולקחת את הטכנולוגיה כדי לעשות טוב. לכן, לצד החברות המסחריות הם מיצרים גם פרויקטים פרו־בונו. אחד המוכרים שבהם בישראל היה ״הקשיבי בקולן, הקשיבי בקולך״ שבו יצרו סרטונים של נשים שנרצחו על ידי בני הזוג שלהן שכמו מתעוררות לחיים ומזהירות בקולן נשים אחרות שנמצאות במערכות יחסים אלימות. במקומות אחרים בעולם הם יצרו גם קמפיין להעלאת מודעות לנגיף ה־HIV, לילדים נעדרים ועוד.

 

בסוגיית היכולת לקחת את הטכנולוגיה הזו למקומות פחות טובים (ואפילו מפחידים) אומר פרי: ״צריך להיות אופטימיים. 99.9 אחוזים מהשימושים בטכנולוגיה היום הם טובים. זה יקרה ועדיף שכולנו נכיר את זה ונשתמש בזה ונאיץ ברגולטורים והמחוקקים לשים פה חוקים, כי הם מאוד איטיים״.

 

בעתיד (הקרוב או הרחוק) הוא מבטיח, הטכנולוגיה תמשיך להקל לנו על החיים. ״יום אחד נגיע לשדה התעופה ובמקום פקידת קבלה יהיה לנו אווטאר. חצי שנה אחר כך נוכל לדבר עם כאלה גם בבנק ואם נגיע למקדונלדס ביפן נוכל להזמין באמצעות דיבור למכונה בעברית ולקבל תשובה״. לגבי שאלת החלפת היוצרים הוא אומר: ״זה ממש לא יחליף את היוצרים. הם המרכז, להם יש כוח ויכולות לעשות המון דברים שפעם היו צריכים הפקות ענק בשביל לייצר״.