קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

פרק 86: נוי ותמיר



ספיישל זוגות בתיק עבודות ממשיך והפעם – האמנים, בני הזוג (והנשואים הטריים!) – נוי חיימוביץ׳ ותמיר ארליך.
הם עובדים יחד כבר למעלה מעשור, אבל גם לפני שאיחדו כוחות אמנותיים באופן רשמי – היו מעורבים בעבודות אחד של השני. כך, בתקופה האחרונה יש תחושה שהם בכל מקום, כל הזמן – עניין שהוא גם צירוף של נסיבות אבל גם מכוון, אחרי שגילו בתקופת הקורונה שהם עובדים הכי טוב כשהם עסוקים בכמה פרויקטים במקביל.
״להיות זוג אמנים זו פריבילגיה מטורפת״, הם אומרים: ״אנחנו מאוד חופרים ויכולים לשבת ערבים שלמים ולדבר, אבל יש רגעים שבהם כל השיחות האלה הופכות לרעשי רקע, ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בסטודיו ודברים קורים בעצמם. בדיעבד אנחנו מבינים שמה שעשינו קשור לשיחות האלה״.
לאחרונה הציגו נוי ותמיר שתי תערוכות מקבילות – בגלריה ברבור הירושלמית ובעיר ויימאר בגרמניה – תערוכות שעסקו באותם הנושאים והציגו עבודות מאותה הסדרה. בעבודתם השניים מרבים להתייחס למקום שממנו הם פועלים, לתהליכים ולחוויות שעברו עליהם בילדות, ולמפגש ״הקריטי״ של הקהל עם העבודות: ״תערוכה מבחינתנו היא אירוע חברתי. זה התחיל ממקומות של ביקורת, אבל עכשיו אנחנו מבינים שאולי זו הפרקטיקה שלנו. אנחנו מדברים הרבה על האפשרויות השונות של הבנה ביחס לתערוכה, העבודות יכולות לדבר לאנשים שונים בכל מיני רמות. הרבה אנשים מנסים להבין מה האמן רוצה להגיד – לנו יש מלאאאא דברים שאנחנו רוצים להגיד״. 
להאזנה

פרק 85: טל ארז וענת ספרן

ספיישל זוגות חגיגי בתיק עבודות: טל ארז וענת ספרן, האוצר הראשי והמנהלת האמנותית של שבוע העיצוב בירושלים בשש השנים האחרונות, יוצאים לדרך חדשה ומפקידים את הילד המשותף בידי הנהגה חדשה שזהותה עוד לא נקבעה (״יש עוד דרך ללכת, אבל יש יתד יציבה מספיק כדי להחזיק את מה שיבוא אחרי״, אומר ארז).
כל אחד מהם מגיע מרקע אחר: ספרן היא מעצבת שאמונה בין השאר על ארנק הפיתה שנמכר ברחבי העולם, ועל אחד מאירועי התרבות המובילים בארץ, הפצ׳ה קוצ׳ה; ארז הוא מעצב וחוקר עיצוב שמתמקד בחיבור בין דיסציפלינות שונות (אחרי שהבין שעיצוב תעשייתי הארדקור פחות מדבר אליו). כשחברו לעבוד יחד על שבוע העיצוב ירושלים, היה ברור לשניהם שצריך להמציא פה משהו חדש, עם משמעות רחבה וחיבור למקום: ״שבוע העיצוב הפך עם הזמן לאירוע משמעותי עבור המעצבים, הזדמנות להרבה מהם לפעול״ אומרת ספרן; וארז מוסיף: ״מה שתרבות רוצה לעשות הוא להניח משהו חדש ולראות מה חושבים על זה״.
להאזנה

פרק 84: דגנית שטרן שוקן



דגנית שטרן שוקן היא אמנית ומעצבת תכשיטים בינלאומית, אבל היא גם פרופסור ומייסדת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר (״לאה פרץ שלפה אותי משולחן העבודה, הביאה אותי לשנקר, ואמרה לי את תקימי פה מחלקה לעיצוב תכשיטים״). היא מתייחסת לצורפות כשפה, שאחת החוזקות הכי גדולות שלה היא קנה המידה האנושי, ובמשך חלק ניכר משנות פעילותה היא חוקרת את השאלה הפילוסופית How Many Is One, שהייתה גם שם תערוכת היחיד שלה במוזיאון תל אביב, וגם שם הספר החדש שלה. בספר, שמהווה רטרוספקטיבה לפועלה, היא מפרקת את האני מאמין האמנותי שלה למושגים של פונקציה, תעשייה, ערך, פוליטיקה ומקום, ומספרת כמה חשוב לה להבין ״איך גורמים לסטודנטים להיות אזרחים קשובים, מגיבים, שלא מנסים לעשות רק תכשיטים יפים״.
להאזנה

פרק 83: גל גאון



האדריכל והמעצב גל גאון נע בין שני צירים: באחד הוא בעל סטודיו שמעצב בעצמו ומציג ברחבי העולם (כמו לדוגמה השולחנות גדולי הממדים שהציג בשבוע העיצוב האחרון במילאנו); ובשני הוא מאגד סביבו יוצרים אחרים, מפיק להם עבודות, מציג ומוכר אותן.

גאון, שגדל בבית שנשם עיצוב ואמנות והוא ממשיך את הקו הזה, עם מבט ופעילות עכשוויים שכוללים גם הבטים כלכליים, מספר מהיהצורה שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו; איך משתלבת עובדת היותו אדריכל כשהוא מעצב פריטים; ואיך הפכה תל אביב עבורו לכורהיתוך שמרכז את הפעילות שלו בעולם. ״הדבר שאני הכי אוהב הוא לדבר עם אנשים: לדבר עם יוצרים, עם לקוחות, עם הצוות. לדברעל תהליכי היצירה ואז לראות אותם קורים״.

להאזנה

פרק 82: קרן שפילשר

״זה שמכירים אותי ומזהים אותי, זה הניצחון שלי״ אומרת האמנית קרן שפילשר, שחושבת שאלוהים כנראה מאוד אוהב אותה. היא חסרת מנוחה, מה שמחזיק אותה הוא להיות בעשייה בכל רגע נתון, ואת העבודות שלה היא מגדירה כ״מצד אחד מתוקות ומצד שני קשות״. אפילו כשהיא לבד בסטודיו היא לא מצליחה להיות בו בשקט אלא חייבת ברקע רדיו, פודקאסטים, אינסטגרם ומכונת כביסה פועלת. מי קרא לה תפוח אדמה לוהט? מדוע היא מציירת רק עם חולצות מכופתרות? למה אי אפשר לקבוע איתה ספונטנית לקפה? ובמה היא היתה מתחלפת עם קרן פלס?
להאזנה

פרק 81: חנן דה לנגה



מזה ארבעה עשורים חנן דה לנגה נע בין שני צירים מרכזיים: באחד הוא מעצב תערוכות מצליח שעובד עם המוזיאונים המובילים בארץ, ובשני הוא אמן ומעצב שעובד בסטודיו שלו בדרום תל אביב. בימים אלה הוא מציג בתערוכת יחיד בגלריה נגא עבודות מחול שרוף, ובין לבין הוא גם מלמד בבצלאל למעלה מ־30 שנה, למרות שמה שהוא היה מעדיף לעשות זה לשבת ולבהות רוב הזמן. מה שמניע אותו, לדבריו, הם הסקרנות והגילוי, והרגעים שבהם הדברים נופלים למקומם: ״אני רוצה להיות חופשי יותר, שיהיה לי יותר אוויר. אבל אני לא רואה את עצמי עובר לתחומים שלא קשורים ליצירה ולעשייה״.
להאזנה

פרק 80: אבשלום פולק

אבשלום פולק – שחקן, במאי, כוריאוגרף, אמן וספוילר, גם טבח בעברו – מעלה בימים אלה מופע תיאטרון־מחול חדש ששואב השראה מהקלסיקה הספרותית האמריקאית מובי דיק, ומשתף אנימציה ואמנות שיצרו במיוחד למופע דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולק מספר שמה שמניע אותו כל השנים הוא היותו אדם סקרן, לצד הניסיון להפוך דו־ממד למשהו חי יותר, באמצעות יצירה של מציאות או עולם חדש. ממחזות זמר ביפן ועד פסטיבל קאן, מה שמאחד את כל היצירה שלו היא האפשרות לייצר קשר עם אנשים: ״אני בורח בכל פעם לדבר אחר אבל גם מוצא בכל פעם משהו אחר״.
להאזנה

פרק 79: מילנה גיצין אדירם

מילנה גיצין אדירם היא היזמת, המייסדת והאוצרת הראשית של זומו – המוזיאון הנודד. בתחנתו השישית, הפעם במפעל זוגלובק המיתולוגי בנהריה, היא מספרת למה התעקשה לקרוא למיזם שלה מוזיאון; מדוע התרבות בעיניה היא בסיס לחברה; ולמה החליטה שהמשימה שלה היא לחבר בין תרבות לבין קהילות מקומיות – משימה שרבים וטובים ניסו לבצע בעבר, לא תמיד בהצלחה מרובה.

התפקיד של זומו, היא אומרת, הוא להביא את האמנות הכי טובה בארץ למקומות המרוחקים, וגם לעבוד עם אמנים מקומיים בכל אחת מהתחנות. ״אמנות עכשווית, עיצוב עכשווי ואדריכלות עכשווית הם דברים מאוד פשוטים לתווך אותם, אבל הקהל תופס אותם כדבר מרוחק. זה דורש שינוי״.

להאזנה

פרק 78: חגית קאופמן



במסגרת תפקידה כ־VP Design של WIX, חגית קאופמן מנהלת את גילדת העיצוב של החברה שמונה 14 (!) מקצועות עיצוב שונים; אחראית לפתח את כל תחומי העיצוב בחברה; ואמונה על הקידום המקצועי של מאות המעצבים שעובדים בה.

קאופמן היתה העובדת מספר 27 של וויקס, ובשנותיה שם החברה גדלה לממדי ענק (עם קרוב ל־6,000 עובדים ברחבי העולם); ועדיין היא מנסה להימנע מפוליטיקות פנים־ארגוניות ומאמינה שכל דבר אפשר לפתור בשיחה של אחד על אחד. בימים אלה מתכננת וויקס מעבר הדרגתי ממקום מושבם בנמל תל אביב לקמפוס ייעודי בגלילות, שעליו הם עובדים כבר שלוש שנים, עוד לפני הקורונה. ולמרות המעבר לעבודה מרחוק שהואץ בשנתיים האחרונות בעקבות הקורונה, היא מאמינה שאנשים כמהים למפגשים פיזיים, כולל להציץ אחד לשני במסך המחשב. 

להאזנה

פרק 77: סיביל גולדפיינר

סיביל גולדפיינר, מייסדת ומנכ״לית בית האופנה קום איל פו, בנתה לעצמה במשך 35 השנים האחרונות מגרש משחקים שהוא הרבה יותר מעוד חנות בגדים. היא מספרת למה היא בחרה לעשות מה שמכונה ״סלואו פאשן״; איך זה היה לעשות ״אופנה פמיניסטית״ עוד לפני שמישהו בכלל קישר פמיניזם לאופנה; מדוע היא מקפידה לשתף פעולה עם אמניות; ואיך היא מתכננת לגרום לבגדים שהיא מוכרת לחיות עוד יותר שנים ממה שהם חיים עכשיו. וגם – למה היא מנסה להפוך בכלים שלה את המקום הזה ליותר טוב: ״אי אפשר להיות בעלת עסק וליזום דברים בלי להיות אופטימית. העשייה והאקטיביזם הן תרופות נגד טובות״

להאזנה

פרק 76: לירון לביא טורקניץ׳

לירון לביא טורקניץ׳ היא מעצבת פונטים ויזמת בתחום העיצוב. אתם אולי מכירים אותה הודות לערברית – הפונט הדו־לשוניבעברית וערבית שהחלה לפתח לפני עשר שנים. היא גם בוגרת התואר השני בעיצוב פונטים מאוניברסיטת רדינג באנגליהשבמסגרתו עיצבה פונט באמהרית, למרות שאינה דוברת את השפה; עיצבה פונטים למותגים וחברות שאסור לה לספרעליהם; הציגה באקספו בדובאי; וגם – מלמדת את כולנו איך לנהל את הזמן שלנו נכון, לסדר את הרעיונות ולחגוג את ההשגיםשלנו: ״איך אני אדע לתכנן את הדבר המדהים הבא אם לא אדע שעשיתי דברים מדהימים בשבוע שעבר?״.

להאזנה

פרק 75: יסמין גודר

 

להאזנה

פרק 74: קרן בר־גיל



קרן בר־גיל היא אחת הנשים העסוקות בעולם האמנות המקומי: אוצרת עצמאית, מייצגת אמנים, יוזמת פרסים, מוציאה ספרים, בונה אוספים, מוכרת עבודות, מחברת בין אמנות ואוכל, ובטח שכחנו עוד כמה דברים. למרות ואפילו אולי בגלל שאין לה חלל משלה (ספוילר: זה כנראה ישתנה בקרוב), היא מצליחה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש – מתערוכה ללהקת כנסיית השכל, דרך סלון מכירה בביתה הפרטי, וכלה בפרס שנתי בשיתוף מוזיאון הרצליה.
״האמנים שאני עובדת איתם הם אמנים שיש לי איתם חיבור כאדם וחיבור כאמן״, היא אומרת. ״מה שאני מחפשת באמנות שלהם הוא שהיא תהיה חדשנית ומקורית ושיהיו טובים במה שהם עושים; ובסופו של דבר – שהעבודות לא ישאירו אותנו אדישים״.
להאזנה

פרק 73: אלון ספן

מה הקשר בין פרוקי רגליים, התחממות כדור הארץ והמעצב רון ארד? אלון ספן, המנכ״ל של מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב, מספר לנו איך התפקידים הקודמים שלו במדיטק חולון ובתיאטרון אורנה פורת תורמים לו בניהול המוזיאון הנוכחי; מדוע הוא לא מתערב בשיקולים של המנהלים האמנותיים שלו; למה חשוב שאמנות תהיה חלק אינהרנטי ממוזיאון טבע; וכמה קרוב אפשר להתקרב למוצגי בעלי החיים אצלם במוזיאון (רמז: קרוב מדי, לדעת אנשים מסוימים). 
להאזנה

פרק 72: נירה יצחקי

מאז שהקימה את גלריה שלוש בנווה צדק באמצע שנות ה־80 ועד היום, ורגע לפני פתיחה של חלל חדש ביפו העתיקה, נירה יצחקי – אולי ה־גלריסטית בהא הידיעה של סצנת האמנות המקומית – מספרת בקצרה (מאוד) על הדרך הארוכה שעשתה; על העובדה שהיא עדיין מתרגשת מהמפגש עם אמנים חדשים; ועל למה לדעתה החלל הוא גורם קריטי בבחירה של מה להציג בגלריה. בקרוב מאוד היא תשיק חלל חדש שילווה גם באתר חדש ו – שימו לב – פלטפורמה להצגה ורכישה של אמנות דיגיטלית, או כמו שאתם הצעירים אוהבים לקרוא לזה – NFT.

להאזנה

פרק 71: סער פרידמן

הלם הלם הלם. סער פרידמן, שותף בסוכנות המיתוג והפרסום Open ואחד ממייסדיה, מספר מה הקשר בין תהליך המיתוג של עמוד האינסטגרם של ״ישראל בידור״, שעוסק ברכילות סלבס, למיתוג שיצרו לתזמורת הפילהרמונית; איך בנו במהלך השנים את המיתוג של רשת הסופרמרקטים am:pm; ולמה הוא מקפיד לתת לצוות העובדים שלו תרגילי חשיבה יוצאי דופן.

להאזנה

פרק 70: הילה נועם

מפרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (דנידין מתנחל בהר הפלאות); דרך חוּצי, ספר קומיקס לילדים שכתבה ואיירה במשך חמש שנים (זוכה פרס ברווז הזהב ע״ש דודו גבע לשנת 2020); ועד לאנתולוגיות הקומיקס שערכה ביחד עם עומר הופמן (misdeeds ו״פרימיטיבס״ בהוצאת ברחש) – המאיירת הילה נועם מאמינה שאיור (ואמנות) הם המדיום והמקום להציג את הצדדים האפלים, המטרידים והקשים לעיכול של המציאות.
״העולם כל כך מוזר, ובשבילי ליצור רק דברים חמודים ומתוקים – אין לזה קורלציה עם המציאות, וזה גם לא מעניין אותי. הרבה פעמים מאיירים בארץ בורחים למקום המתוק, אולי דווקא כי המציאות קשה. וזה מה שעומר ואני ניסינו לעשות, להוציא אנשים מהמקום הזה, מה שלא אומר שאם אנחנו מדברים על נושאים קשים, לא יכול להיות בהם הומור)״.
להאזנה

פרק 69: הגר בן אשר

הגר בן אשר היא במאית, תסריטאית, שחקנית ומה לא. בסרטה החדש ״נשים מתות מהלכות״, שהופק בארצות הברית, היא עוסקת בסיפורן של תשע נשים אמריקאיות שנידונו לעונש מוות.
בן אשר מגיעה להתארח בתיק עבודות ומספרת מה ליוצרת ישראלית ולנשים האלה; האם אפשר להרגיש כלפיהן אמפתיה למרות הפשעים הנוראיים שביצעו; מדוע הזמן הוא אלמנט חשוב בשרטוט העלילה; וכמה מחקר נדרש לטובת הסרט.
וגם – מה ההבדל בין ליצור קולנוע בארצות הברית לליצור קולנוע בארץ, מהיכן המשיכה לדמויות נשיות בלתי קונבנציונליות, והאם כל זה שווה את ההשכמות לצילומים בארבע בבוקר (במינוס 17 מעלות).
להאזנה