פודקאסטים נבחרים בהפקת פודקאסטיקו PODCASTI.CO



ליאורה רוזין היא אוצרת, חוקרת, מרצה בבצלאל ומעצבת תעשייתית בהכשרתה. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב חולון ״אוכל״, התערוכה שאצרה יחד עם דנה בן שלום, וזו לא הפעם הראשונה שבה מגיעה רוזין לעסוק בנושא מפריזמה מקצועית. ״אוכל עוזר לי למקם את עצמי״, היא מספרת: ״ביחס לשבט, למשפחה, לחברים. אני אוהבת לייצר תקשורת עם אנשים דרך האוכל״. 

במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״.

העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״).

בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי). 

התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״. 





אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו.

לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.

על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.

רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.

הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).

עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳).  אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה – ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ – סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר. גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי.  על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים – גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה – בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״. על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.