פודקאסטים נבחרים בהפקת PODCASTI.CO

מסטודיו של אמנית בגודל 15 מ״ר ועד לתכנון 10 מבנים בשכונת התקווה בתל אביב, האדריכל רענן שטרן (סטודיו RUST) מספר על האתגר בהתחדשות עירונית (״והאמונה באדריכלות שמפוסלת סביב בן האדם ולא להפך״); על הרצון לייצר אדריכלות צנועה (״שאפשר להמשיך לתפעל אותה מבלי לשלם למנקה זכוכיות בסנפלינג״); ועל המורכבות של עבודה עם לקוחות ותכנון בית לאנשים שיגורו בו (״כשאני רואה הודעה מלקוח בשש וחצי בבוקר אני יודע שהוא לא ישן בגללי. זו מעמסה מאוד רצינית על הלב: האם הסברתי מספיק. אולי דחפתי יותר מדי. אולי זה לא כלכלי. ואני יודע שלא תמיד אני צודק״).

 

הוא עיצב לבית אריאלה לפחות 50 לוגואים שהלכו לפח, עד שהמילה פתוח הפכה לפתווווווווווווח (״מבלי לוותר על הספרים או על העברית״); ומנסה להבין מה אפשר לקחת מעבודה עם גופי תרבות לביטוח לאומי, מס הכנסה והמשטרה (״איך אני מגיע לקהל רחב יותר, יוצא מתל אביב, מגיע לחברים של ההורים שלי, דווקא בכלים של עיצוב, אמנות ותקשורת חזותית. לפעמים אני מוצא תשובות ולפעמים אני נשאר עם סימן  שאלה גדול״).
איל זקין על האתגר בלאצור את תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ושכולם ייצאו ממנה מרוצים (הסטודנטים, המוסד והקהל); למה הוא לא אוהב לעצב סטוריז; והשאיפה להגיע למיצוי של רגע בזמן, אבל גם לדבר על נצח (״כשהייתי סטודנט עלו אצלי כל הזמן שאלות למה אני לא מעצב יותר טרנדי. מגניב. בשנים האחרונות הגעתי למקום טוב יותר שאני מקבל את המערכתיות שבי, ואז החיבור עם מקומות כמו מוזיואן תל אביב או בית אריאלה מייצרים שפה מעניינת שלא מנסה להגיד ׳הי, בואו לבלוק׳. וזה בסדר. יש מעצבים מעולים שיעצבו לבלוק, ואני, ממש מתאים לי לעצב לבית אריאלה״).

 

הוא רקד בסניף ביטוח לאומי, צייר ציור קיר ענקי לגרינפיס בקריית המלאכה, שרף עבודות אמנות בכיכר המדינה, זכה בפרס הפטיש בחממת האמנים של יריד צבע טרי והציג תערוכת יחיד (״נשמות״) בגלריה סותבי׳ס שזכתה להצלחה מסחררת, אבל מה שמעסיק אותו בשבועות האחרונים הוא הממים (memes) שזוכים להצלחה מפתיעה בעמוד האינסטגרם שלו כמו ״ספה נפתחת״ (״זה בדיחות קרש ברמה הכי נמוכה. אחרי כל הדברים הרציניים וה־yo yo תראו אותי׳, רציתי להתעסק בשטויות שתמיד אהבתי. אני פשוט נהנה מזה״).

אורן פישר על מכלול המדיומים שבהם הוא פועל (״המדיום הוא לא פקטור בשום צורה, הכל תלוי איך אני קם בבוקר״); על הנפש שמחולקת לשתיים (״מצד אחד אני אדם נורא ריאלי ופרקטי, איש משפחה חמוד. הצד השני, היצירתי, האימפולסיבי, הוא זה שחי את הרגע. זה קשה, לא קל להיות אני…״); ועל הכובע שעיצב למסך הלבן, ושמי שרצה אחד משלו היה לא אחר מקניה ווסט.