קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

יואב גתי הוא מעצב בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבארבע השנים האחרונות מכהן כאסטרטג קריאייטיב (creative strategist) במטא, הלא היא פייסבוק (וגם אינסטגרם, ווטסאפ ונספחיה). במקביל הוא גם מלמד במחלקה, שבה כבר כסטודנט היה שותף מייסד של חברת המיתוג Awesome TLV (היום בבעלות Deloitte Digital), והוא מקווה שפרויקט הגמר הזכור שלו, שעסק בשאלה ״מה היה לנו רע באוגנדה״, לא ישאיר אותו וואן היט וונדר. במסגרת תפקידו במטא הוא עובד עם חברות סטארט־אפ שפועלות בישראל ומעוניינות לגדול, כשאחת מהדרכים שלהם לעשות את זה היא באמצעות פרסום בפלטפורמות של מטא. ״אני מלווה את המותגים, עובד איתם, מלמד אותם את השפה של הפלטפורמה״, הוא מסביר. ״מה שדורש מאיתנו להיות מכונה שכל הזמן מייצרת עוד קריאייטיב, כדי להגיע לקהלים נוספים. ממוצע החיים של מודעה על הפלטפורמה יכול להיות גם יומיים, לכן זה ממש מכאניזם לייצור קריאייטיב״. על השאלה האקוטית מה לעזאזל גורם לנו להמשיך ולצפות בתוכן מסוים ולא אחר בתוך העולם מלא הגירויים שאנחנו חיים בו הוא עונה: ״מה שעוצר אותך יכול להיות השנייה הראשונה – מה שאתה רואה בה וגם מה שאתה שומע בה, הפך להיות עניין. אנחנו צריכים לייצר משהו רלוונטי, ויז׳ואל חזק וכזה שיהיה בו תנועה. פעם הייתי נאבק על כל פיקסל ועל כל העמדה של טקסט, ועם הזמן הבנתי שבסוף, במבחן החיים, צריך להבין לא מה המותג מביא לפלטפורמה אלא מה אתה כמותג יכול לקחת מהפלטפורמה אליך״.

נועה אירוניק היא אמנית, ציירת ובעלת תשוקה אמיתית לפתיחת סתימות בכיור. בימים אלה היא מציגה את ״בדד״, תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, רגע לפני שהיא פורשת כנפיים ונוסעת ללמוד לימודי תואר שני באמנות ברוד איילנד שבארצות הברית.

בתערוכה הנוכחית היא מציגה סדרה חדשה של ציורים גדולי ממדים שבה היא חוקרת דימויים (בעיקר קבוצתיים) של גברים. ״אני מרותקת מגברים ומגבריות״, היא מספרת, ״בגלל הזרות שיש לי אל מול הגבריות. אני לא אוכל להיכנס לעולם שלהם וזה בסדר, אבל באמצעות העבודות אני מתפרצת אליו, מנסה להבין מי אני מולם, מי הם מולי, ומי הם אל מול עצמם״.

את הגברים (וגם הנשים) היא מציירת בעבודות שלה ״לא כדי להנכיח סטיגמה, אלא כדי להקשות עליה. לדמויות שלי בציור יש מוטיבציה: אני יודעת מי הם, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. זה נותן לי את הבשר שאני צריכה כדי להפוך אותם לדימוי שלא ייפול למקום גנרי, וזה גם מפריח בהם חיים״.

בשנת 2019 סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר, וכבר בתערוכת הגמר שלה עסקה בדימויים של גבריות, בין השאר באמצעות דימויים של סוסים (שנוכחים גם בתערוכה הנוכחית). מאז היא לא עצרה, ולא מתכוונת לעצור גם עכשיו. ״אני רוצה להציג ב־MoMA ולהיות מאלה שמדברים עליהן, אז אני לא יכולה לעצור. מיד עם תום הלימודים מצאתי סטודיו, התחלתי לעבוד ולהציג. בשנים האלה אני מרגישה שאני מתפתחת, לא רק מבחינה קונספטואלית אלא גם מבחינה טכנית״.

ברמה הטכנית, הציורים שלה מתחילים תמיד מרישום אחד, שעליו היא מוסיפה עוד ועוד רישומים של אותו הדימוי, עד ש״היד זוכרת בעל פה. כשאני ניגשת לציור אני לא עושה שום הכנה, אני מכירה את הדימוי כבר כל כך טוב – כך שהכל מסתדר״. האמנות, היא מאמינה, צריכה להיות שיח, דיאלוג, ולא לסגור את קו המחשבה באמצעות ביקורת בלבד. אתםן מוזמנים לבדוק את העניין בתערוכה שלה, כי מי שלא מגיע ביצה סרוחה.



בן מולינה הוא מנהל איגוד מקצועות האנימציה בישראל, אוצר האנימציה ומשנה למנהל האמנותי לפסטיבל אנימיקס (שיתקיים בשבוע הבא) ובעצמו גם אמן, יוצר ואנימטור. וכל זה רק שלוש שנים אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

אל שנקר הוא הגיע כי חשב שיהיה מעצב גרפי, אבל תוך כדי הלימודים גילה שהוא וטיפוגרפיה – זה פחות ושהוא נמשך לאנימציה, כי מעניין אותו להפיק סיפורים באמצעים ויזואליים. במקביל הוא גם גילה שהוא אוהב לארגן, להפיק ולנהל. ״הלימודים היו כמו בופה בשבילי. מכל דבר ניסיתי להפיק משהו. כרגע המשאב העיקרי שלי הוא בני אדם״, וזה גם הדבר שהוא הכי אוהב בעבודה – האינטראקציות עם האנשים שסביבו.

פרויקט הגמר שלו, סרט האנימציה ״חצי סבא״ שעסק ביחסים שלו עם סבו (שנפטר מאז), זכה להערכה רבה והוצג באירועים ופסטיבלים ברחבי העולם. בימים אלה הוא מציג גם במסגרת התערוכה ״בינג׳״ בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, כחלק ממערך התערוכות ״ספרו לי עוד״ במוזיאון הרצליה. העבודה שלו עוסקת בבינג׳, פשוטו כמשמעו, ומציגה בפני הצופים דמות שצופה במשהו אחר – סדרות טלוויזיוניות – אחד מנתיבי הבריחה המוכרים לכולנו מחיי היומיום. ״גם כשאתה עוסק בבריחה אתה צריך לעסוק בסוף במה שאתה בורח ממנו״, הוא אומר.

כמי שנמצא בקשר יומיומי עם עשרות מאיירים ואנימטורים הוא מספר ש״משהו השתנה בשנים האחרונות בסנטימנט של מה זה להיות אנימטור בישראל. יש לנו הבנה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ויש לנו דרישות״. בחודש הקרוב ייפגש מטעם האיגוד עם נציגי הממשלה כדי לקדם את הדרישה לפיה יקבל האיגוד מושב במועצת הקולנוע, והוא מבטיח שגם אם המדינה תשרף – הם ימשיכו לקדם אנימציה, עבור היוצרים והיוצר ות המוכשרים והמוכשרות שעובדים פה. 





חן מכבי הוא מעצב גרפי, מאייר, טיפוגרף ואושיית סטוריז שבין לקוחותיו אפשר למצוא את נטע ברזילי, טונה, מרגי, מפעל הפיס, הקאמרי, הטלוויזיה החינוכית ועוד. לפני עשור (בדיוק) הוא סיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומאז הוא מוכר בעיקר הודות לעיצוב הטיפוגרפי והלטרינג שלו (אבל לא רק).

החיבור לתחום הגיע עוד כנער: ״כטינאייג׳ר התחברתי לכל מה שקשור בהיפ הופ״, הוא מספר. ״בתור ילד שמצייר מצאתי את עצמי מתחיל להתעסק בפונטים ובלוגואים שקשורים לעולם ההיפ הופ, והושפעתי גם מגרפיטי. בשנקר הזדמן לי לצלול לתוך התחום, לעבוד עם שלד של אות וליצור ממנה משהו חדש״.

אחד הפרויקטים היותר משמעותיים עבורו היה עיצוב לאלבום של טונה, ״טונה פארק״, שבו הוא התמודד לראשונה עם עבודה שאין בה טיפוגרפיה והיה צריך ״לצייר עולם ויזואלי מאוייר שבו כל שיר באלבום מקבל מתקן בלונה פארק. כל התוכן של האיור נובע מהתוכן של השיר״. 

בשלוש השנים האחרונות (או בעצם, מאז הקורונה), הוא מייצר בעצמו סרטונים מצחיקים שעולים בסטוריז בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, מה שלדבריו ״התגלגל כמו כדור שלג. יש בהם הרבה דחקות עם גבעתיים ורמת גן, וזה נהיה משהו שנהייתי מחוייב להעלות. זה חוצה בין אנשים ועובר בין פלטפורמות שונות, וגם מגיע לעבודה שלי – אם בצורה ישירה או עקיפה״.

הוא נהנה במיוחד לחקור תחומים שהוא לא מכיר לטובת פרויקטים חדשים, כמו לדוגמה המיתוג שיצר לתזמורת פירקת אלנור. המחקר הזה מביא אותו להתכנס בתוך הפרויקט עד כדי תהליך כמעט מדיטטיבי. ״כשאני צולל לתוך משהו אני מגיע לזרם תודעה עמוק. התהליך והדרך הם מה שהכי מרגש אותי, לפעמים יותר מהתוצאה״. 

השלב הבא עבורו, מלבד התנסויות בעבודה עם בינה מלאכותית שהוא עושה בימים אלה, הואלהכנס לתחום האנימציה ולגרום לדימויים שלו לנוע. על הדמיות לעומת זאת הוא לגמרי היהמוותר, והיה מעדיף לרוץ חופשי אל הפרויקט עצמו (תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמיניםממנו משהו).  





תום גן אור הוא במאי (ולפעמים גם מפיק, עורך וצלם), בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ברזומה שלו רק לאחרונה בימוי קליפים לג׳ירפות, אסף אמדורסקי ונינט (הו מיי גאד, נינט). לעולם הבימוי הוא התגלגל די במקרה, אחרי שבשנה ג׳ בבצלאל סיים תקופה של חילופי סטודנטים בוולנסיה והתקבל לעבוד באופן זמני בחברת טיולי סנואובורד, כצלם סטילס.

״כשחזרתי לבצלאל הרגשתי שאני צעד אחורה ביחס לשאר הסטודנטים לעיצוב. ממש רציתי לעזוב את התואר״, הוא מספר, אבל שיחות עם ארז גביש ראש המחלקה ועם המרצה ענת קציר הצליחו לגרום לו לשנות את דעתו. ״ענת אמרה לי מעכשיו להתעסק רק בווידיאו. כששואלים אותי שאלות, לענות עליהן בווידיאו. זה מה שקרה וחוויתי פריחה מדהימה״.

בתום הלימודים, וקצת לפני ההתחלה של הקורונה, הוא נסע לצלם סרט ביפן, שם תעד גולש סנואובורד יפני שלא ידע מילה באנגלית. ״זו היתה הזייה אחת גדולה. גרתי אצלו בבית, ישנתי איתו במיטה, הלכתי עם המצלמה לשירותים״. כשהיה צריך לחזור ארצה לפני שנסגרו השמיים הוא לא הפסיק את העבודה על הסרט, אלא עבד עליו מרחוק והצליח להשלים אותו, ואפילו להיות מרוצה מהתוצאה.

לבימוי קליפים הוא הגיע דרך להקת מטאל שאהב וחיזר אחריה בהצעה לביים עבורה קליפ. ״משם זה נבנה מפה לאוזן, בלי שום קידומים״, הוא מספר. הפה לאוזן הזה הביא אותו, כאמור, עד אסף אמדורסקי ונינט (״הם שחקנים מדהימים״) שלהם ביים קליפ משותף יחד עם ההרכב האלקטרוני גארדן סיטי מובמנט. האחרון שביים לג׳ירפות ויצא ממש בחודש שעבר, הוא קליפ שצולם בטכניקה של אינפרה אדום. 

לעומת החלקים של לפני ואחרי ההפקה, את תקופת ההפקה עצמה הוא הכי אוהב. ״ישבי עדיין קצת את הקצין שהייתי, לנהל צוות זה משהו שאני מאוד אוהב. להיות מפיק זהמשהו שאני פחות אוהב אבל לרוב אין הרבה ברירה. בהמשך הייתי גם מעדיף לא לצלםואולי לא לערוך, בכל זאת אני בן 33 עם שתי פריצות דיסק, אני לא יכול להתפצללשלוש״ (אנחנו, אגב, בטוחים שהוא יכול להתפצל גם לשש). 



ליאורה רוזין היא אוצרת, חוקרת, מרצה בבצלאל ומעצבת תעשייתית בהכשרתה. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב חולון ״אוכל״, התערוכה שאצרה יחד עם דנה בן שלום, וזו לא הפעם הראשונה שבה מגיעה רוזין לעסוק בנושא מפריזמה מקצועית. ״אוכל עוזר לי למקם את עצמי״, היא מספרת: ״ביחס לשבט, למשפחה, לחברים. אני אוהבת לייצר תקשורת עם אנשים דרך האוכל״. 

במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״.

העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״).

בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי). 

התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״. 





אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו.

לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.

על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.

רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.

הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).

עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳).  אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה – ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ – סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר. גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי.  על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים – גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה – בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״. על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.





מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה – אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.