קטגוריה: תיק עבודות – מגזין פורטפוליו

עם למעלה מ־150 אמנים; 30 אלף מבקרים (לא כולל כמה אלפים שלא הצליחו להיכנס); ועד שלוש וחצי שעות של עמידה בתור – מוזיאון הפופ־אפ בתל אביב הצליח לשמור גם בפעם השלישית על מעמדו כאחד מאירועי האמנות המתוקשרים של השנה.

האוצרת יערה זקס מסבירה את התופעה (״ברוכים הבאים ל־2022. אין שום פסול באמנות להמונים, באירוע שנותן במה לאמנים שלא עונים לסטנדרטים הישנים, שהוא אנטי תזה למה שקורה היום במוזיאונים. אני זוכרת שהייתי הולכת לתערוכות והייתי מרגישה קצת טיפשה. פה אתה נכנס לתערוכה ומרגיש משהו, אתה לא צריך להיות מומחה״); על הביקורת שמושמעת נגד אמנות שכל תפקידה לכאורה הוא להצטלם יפה ולעלות לאינסטגרם (״הייתי שמחה אם היו מורידים קצת את הטלפונים ולא מצלמים כל פיפס בכל הבניין, אבל אנחנו חיים בעולם שהכל בו מתוקשר בתמונות, וככה אנשים משתפים את החיים שלהם״); ועל המקום היחיד שבו היא הייתה עומדת בתור גם 11 שעות (״בסוף זה לא או או, זה גם וגם״).

בשנתיים האחרונות היא הספיקה לביים, לעצב את התלבושות ולעשות את הכוריאוגרפיה לאופרה פליאצ׳י; לשתף פעולה עם אתגר קרת ב״בחוץ״, סרט קצר שצולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית ומתאר את היום שאחרי הסגר; וליצור את ״החדר״, הפקת מקור של מרכז סוזן דלל, שבמהלכה זהותם של חפצים, מצבים ואנשים הופכת לנזילה.

ענבל פינטו על הדרך שעברה מאז שהקימה ב־1992 את להקת המחול שנושאת את שמה (״לפני 30 שנה יצרתי ממקום פחות מודע. היום אני מזהה את עצמי, את השפה שלי. ועדיין, בתוך המרחב הזה אני מנסה לגלות חוויה תנועתית שלא הכרתי. איפה אני יכולה לשכלל את המנעד״); על העיסוק הבלתי פוסק בגוף (״כשאני מביימת אופרה או כשאני עושה קרמיקה זה תמיד דרך הגוף. במחול אני מתעסקת במגבלות; מגבלה מייצרת אצלי עניין״); והכניסה של תחומים נוספים ליצירה כמו אנימציה, תלבושות ועוד (״לאורך כל תהליך היצירה אני מציירת. התלבושות והתפאורה הם לא משהו שמתהווה מעל משהו קיים. זה קורה במקביל ונובע ממני״).

ב״קולוריזם״, פרויקט הגמר מ־2017 בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, הוא הציג מיצב שכלל בין השאר מבחנות, צינורות ומיכלים שקופים, שיצרו קשת צבעונית מנוזלי ניקוי וחיטוי. מאז, צבעי הניאון המפתים, הריחניים ומלאי הכימיקלים, הפכו לסימן ההכר שלו, לאחר שהציג אותם, בין השאר, במיצב בכניסה לחממת האמנים של יריד צבע טרי, בזומו קריית ים ובמשרדי פייסבוק בתל אביב.

אביב גרינברג על החיבור לצבע וההשראה שקיבל משירות החובה במשטרה הצבאית; על העבודה העכשווית עם שאריות מוצריהפלסטיק שהוא מוצא במפעלים; על שיתופי הפעולה המסחריים והשימוש ברשתות החברתיות לקידום האמנות; ועל החזרה לציורוהקשיים של אמן צעיר להשתלב בסצינה המקומית.

אחרי לימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ושלוש שנים בפריז שבמהלכן למד בתכנית לתואר שני במחקר אופנה בשלוחה המקומית של פארסונס האמריקאית, הוא חזר לתל אביב כדי לנהל את FEIN 3, בית לאמנויות, אופנה ועיצוב בלב שכונת נווה שאנן; ובמשך חצי השנה שבה פעל המקום, עד שזה נכנס לשיפוצים, הוא הצליח להפוך אותו לאחד מחללי האמנות המסקרנים בעיר, עם תערוכת פתיחה יוצאת דופן שאצרה קבוצת פאונטיין ותערוכות יחיד של נועה קלגסבלד ונעמי סימן טוב (״זה אולי ישמע מוזר אבל אני חושב שנווה שאנן מאוד מזכירה את פריז״).

אור רוזנבלום, שמגדיר את עצמו כ״עורך בתחום האמנות והאופנה״, על התהליך הבלתי נמנע שלג׳נטריפיקציה, מולטי־דיסציפלינריות, הרצון לחשוף אמניות ואמנים צעירים לא קונבנציונליים (״שסביר להניח שלא תראה בשום מקום אחר״), ועל תערוכות האופנה שהיה רוצה לראות – וליזום- בחללי תצוגה מוזאליים או אלטרנטיביים מקומיים.

התערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון המטרופוליטן שינתה את חייה (״הייתי בניו יורק ואחרי שעות שעמדתי בתור נכנסתי לתערוכה ואמרתי שמי שהעבודה שלו היא לעשות את התערוכות האלו, הוא הבן אדם הכי בר מזל בעולם״). שנה לאחר מכן כבר עברה לניו יורק לעשות תואר שני ב־NYU, ובמשך שנתיים עבדה במכון התלבושות של המט (״זה היה גן עדן עלי אדמות״).

עם למעלה מ־120 אלף מבקרים בתערוכה הנשף במוזיאון העיצוב חולון, והרצאות סולד אאוט בכל הארץ שבהן היא קושרת בין אופנה לאמנות, לעיצוב ולתרבות, יערה קידר אומרת ש״לא כל תערוכה צריכה את הוואוו־אפקט. זה תלוי בסיפור שהיא רוצה לספר״; מדגישה את החשיבות של רגש (״כשמשהו מרגש אותי אני מנסה לייצר בעזרתו חוויה משמעותית, וזה היופי של אופנה, היא יכולה לספר סיפור״); ועל החיבור שלה לעולם האופנה מהלימודים בשנקר, דרך העבודה בקסטרו ועד הכתיבה בבלוג, בעיתונות היומית ובמחקר לדוקטורט (״אופנה היא עולם ומלואו. דרכה אני מגיעה לכל דבר, מדיוויד בואי ועד להיסטוריה של הסינרים״)