מחבר: PODCASTI.CO

פרק 132: אמנון רכטר



אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו.

 

לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.

 

על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.

 

רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.

 

הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).

להאזנה

פרק 131: עמית גיצלטר

עמית גיצלטר הוא המייסד, הבעלים והמנהל הקריאייטיבי של סטודיו The Hive לאנימציה, שבימים אלה מציג תערוכה מעבודות הסטודיו בגלריה פוסט ברמת השרון (גילוי נאות וכו׳).  אתם אולי מכירים את עבודות הסטודיו מפרויקטים לילדים כמו ״לולי״ או פרפר נחמד, אבל בשנים האחרונות אחראיים גיצלטר והסטודיו על כמה מסרטי האנימציה (למבוגרים) הכי מעניינים שנעשו פה – ביניהם ״מכתב לחזיר״ של הבמאית טל קנטור שזכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, ו״מגלשה שחורה״ – סרט של הבמאי אורי לוטן שהתברג לשורטליסט של המועמדים הסופיים בקטגוריית הסרט הקצר בטקס האוסקר. גיצלטר למד אנימציה בחו״ל, כששב ארצה עבד כפרילנסר בכמה חברות פרסום ואז הבין שהוא רוצה לעשות את התוכן שלו, אבל גם הבין שזה לא ריאלי לעשות רק אותו. הוא הקים את הסטודיו שהוא בית הפקה לסרטי אנימציה מכל הסוגים, ולצד התוכן המסחרי שמחזיק אותו גם משקיע הרבה בתוכן עצמאי.  על הפקה של סרטי אנימציה הוא מספר שזו ״המטריה מסביב, בפן הפרקטי: לנהל את לוחות הזמנים, התקציב, הגיוס. אנימטורים הם זן מדהים ונוצרת שיתופיות עם היוצרים ככה שאני מרגיש שבכל פרויקט יש קצת ממני״. הוא מספר שגם כאדם מבוגר הוא נהנה לאנימציה לילדים – גם להפיק כזו אבל גם לצפות בה (שאוט אאוט לפפה פיג, חלום שלנו שהיא תזמין אותנו לקפוץ במאדי פאדלס). ״אני חושב שזה איפה שכולנו התאהבנו באנימציה – בילדות, לא בבצלאל. אני לחשוב על רעיונות מקוריים ולפתור פתרונות עבור ילדים, אולי זה בגלל שגם אני עוד קצת ילד״. על עולם האנימציה העצמאי בישראל הוא אומר שמדובר בתוכן ש״יש בו ייחודיות. בעולם כולם מנסים למצוא פתרונות זולים ומהירים, ולכן הם גם נראים ככה. אצלנו, לא משנה עד כמה אנחנו רוצים לספר את הסיפור, האסתטיקה, העיצוב והלוק מעסיקים פה את היוצרים״. מ־AI הוא בינתיים לא מפחד, אבל ״כן חושש מהתחרות הגוברת ולכן היום אנחנו מנסים ליישם ולהשתמש בזה כמה שאנחנו יכולים עכשיו, כי עוד שנתיים זה יהיה מאוחר מדי״.

להאזנה

קח מקל, קח תרמיל, בוא איתי אל התפטיר – על תיירות פטריות

הפעם נפגוש אנשים שצדים פטריות מסביב לעולם. חיים אברהמי מלמד את מיא ועידוק איך להתחבב על אנשי הפטריות ולקבל מהם את כל הסודות למציאת הפטריות הכי מעניינות על הגלובוס. רמז: הרבה פרמז'ן

להאזנה

פרק 4: פטריה, למה את לא גדלה?

גידול פטריות? עידוק ניסה בבית ולא ממש הצליח. מיא הופתעה שהוא בכלל ניסה. כדי להבין את העיסוק המיוחד הזה הזמנו לחקירה את בוריס מור, המורה הראשון בארץ לגידול פטריות, ואת גיא דגן, מומחה בתחום ויצרן של ערכות ביתיות לגידול פטריות

להאזנה

פרק 130: גיא חג׳ג׳



גיא חג׳ג׳, או גיאחה כפי שאתן בטח מכירות אותו, הוא הרבה דברים אבל בעיקר די.ג׳יי, כותב והרפתקן תרבותי. הוא נמצא בארץ בביקור מוונקובר קנדה, שם הוא חי בחמש השנים האחרונות, ומנצל את ההזדמנות לחגוג 20 שנה לבלוג/אתר/מוסד שלו – ״עונג שבת״ (ספוילר: הוא קצת עיגל למעלה, אבל אנחנו לא שופטים).
 
גם אחרי 20 שנות פעילות הוא לא לוקח כמובן מאליו שיש המון אנשים שמכירים את עונג שבת, אז נספר לכם שמדובר במיזם שהתחיל כטור שבועי, מה שאנחנו מכנים היום ניוזלטר (עוד לפני שהוא היה נשלח כניוזלטר), שבמסגרתו ממליץ חג׳ג׳ על דברים שמעניינים אותו, בדגש על מוזיקה חדשה שמחוץ למיינסטרים, אבל לא רק.
 
עונג שבת הוביל אותו במהלך השנים למחוזות רבים ושיתופי פעולה מגוונים, ביניהם אחד עם מגיש פודקאסט זה – מגזין המסעות המודפס ״אתה נמצא כאן״, וגם אלבום קאברים לטום ווייטס, פודקאסט ועוד. ״במשך כמעט עשר שנים יצאתי להרפתקה כל שנה״, הוא מספר. ״כיוונתי להתחיל בכל שנה משהו שאני לא יודע איך עושים אותו. כשהייתה שנה אחת שלא היה בה כלום, הייתי ממש בבאסה על זה״.
 
עוד מקום שאליו התגלגל בזכות העונג הוא עבודתו כדי.ג׳יי, גם בחתונות, ועד היום מדובר בדבר שהוא הכי אוהב. ״לא תכננתי לעשות חתונות וגם הייתי מאוד סנוב כלפי פופ, וגם אנטי גלגלצ. מיקמתי את עצמי בקצה השני של הספקטרום התרבותי. אבל גם אני וגם גלגלצ השתנינו בעשור הזה והנה אני גם משדר שם״. על התקלוט הוא מספר שהוא גרם לו לאהוב הרבה יותר סוגים של מוזיקה, וגם ש״לתקלט זו שיחה בלתי מילולית עם הקהל. זה פיזי, חושני, סקסי, אינטימי ומיידי. מאוד כאן ועכשיו. ההפך הגמור מעונג שבת שאני כותב לבד בבית מול המחשב״.
 
אחרי סשן אדיר של חגיגות יום הולדת לעונג ביום שלם של תקלוטים של חברים בתדר הוא עדיין לא יודע לענות על השאלה האם הוא מתכנן מתישהו לחזור ארצה. אנחנו, כמו תמיד, מחכים.
להאזנה

פרק 129: לירון קרול

לירון קרול היא אמנית שהגיעה אלינו הישר מלונדון, שם היא חיה ועובדת כבר כמעט 14 שנה. אפשר להגדיר אותה בהרבה דרכים, אבל היא מצליחה בתקופה האחרונה להגדיר את עצמה כאמנית שעוסקת בצילום, מעצבת ואנימטורית. בקטנה.

גוף העבודות של קרול מוכר בעיקר הודות ליצירות שהן תמונות שלא צולמו, פרויקט ארוך ומתמשך שנקרא ״זיכרון צילומי״ שאותו היא יוצרת מאז לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. ״ההתחלה נבעה מצורך שהיה לי בשנות ה־20 לחיי כרווקה תל אביבית״, היא מספרת.

״בזמן שעבדתי במחלקת פרומו ברשת. תמיד אהבתי את האלבום המשפחתי שלנו, שהיה נראה לי כמו ספר אגדות של חיי משפחה אידיליים. כשעברתי את הגיל שאמא שלי היתה בו ברוב הצילומים, התחלתי להרגיש אי נוחות. זו גם היתה התקופה שבה חברים התחילו להעלות תמונות משפחתיות לפליקר ולפייסבוק, ובגלל שלא היה לי כאלה – החלטתי שאני אייצר אותן, מה שענה לי על איזשהו צורך״.

הטכניקה שבה היא עובדת היא בעלת שכבות מרובות שמזכירות קולאז׳, אבל התהליך מבחינתה הוא כזה שמזכיר ציור – רק שהתוצאה היא צילומית. במהלך השנים היא עובדת עם פוטושופ, עוד הרבה לפני טכנולוגיות הבינה המלאכותית העכשוויות, אבל גם הן מוצאות עכשיו את דרכן לתוך העבודה שלה. ״אני לא מפחדת מטכנולוגיה, אני פתוחה וחושבת שזה יכול לעזור לי בעבודות. מה שכן מטריד אותי הוא שאני עדיין תלויה במציאות״.

היום, כשהיא אימא לשלושה ילדים, גם הם מוצאים את עצמם לתוך העבודות שלה, והיא מספרת שהם ״גדלים עם מצלמה בפרצוף״. בכלים שהיא מפתחת באמצעות האמנות שלה היא גם משתמשת כשהיא יוצרת פרויקטים מסחריים בתחום הפרסום. היא מספרת שהיא אוהבת לעבוד עם אמנים מז׳אנרים אחרים כמו מעצבי אופנה או מוזיקאים, ואת האמנות שלה היא מחשיבה כ״ניסיון תעסוקתי לכל דבר״. למרות שהיא מבוססת בלונדון כבר המון שנים, היא עדיין מוצאת את עצמה מתגעגעת לארץ וחושבת על מה יקרה כשתחזור. אנחנו נמשיך לחכות כאן לבד; בחושך.  

להאזנה

פרק 128: מריה סאלח מחאמיד



מריה סאלח מחאמיד היא אמנית, כלת פרס רפפורט הטרייה לאמנית מבטיחה – אבל מבחינתנו היא כבר לגמרי מקיימת. בימים אלה היא מציגה במוזיאון מקסי ברומא תערוכה משותפת עם האמנים ציבי גבע ונעה יקותיאלי, ומי שלא תספיק לנסוע לרומא יכולה להירגע – הוא יוצג בקרוב (אמנם בווריאציה מעט שונה, ובכל זאת) במוזיאון פתח תקווה.

סאלח מחאמיד ידועה בציוריה גדולי הממדים (או אם אפשר להגיד – ענקי הממדים), שבהם היא עושה שימוש רב בפחם, שמתייחסים למקרים וסיטואציות מחייה האישיים. אבל ההתייחסות הזאת לא אמורה להישאר פרסונלית בלבד – אלא לצאת מגבולות האישי אל הקולקטיבי ולהביא לידי ביטוי את המקום, החברה והזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

במהלך שהותה בתכנית רזידנסי בארטפורט, אז גם היתה בהיריון ראשון, יצרה את העבודה ״מוניטור״ שמוצגת בימים אלה בכניסה לתערוכת האוסף ״דמיון חומרי״ במוזיאון תל אביב. בעבודה הזו התייחסה לתהליך ההיריון, לבדיקות ולחוויות שעברה, שמהם השליכה על היחס של הממשלה לחברה הערבית בישראלי. בעבודה ״אנא הון״ (בעברית: אני כאן) שהוצגה לפני כן במוזיאון הרצליה, היא מתייחסת לתאונת דרכים קשה שעברה, ובאמצעותה היא מצהירה שהיא עדיין כאן – בחברה הישראלית, בעולם האמנות, ובחיים.

את תהליך היצירה שלה היא מתחילה מישיבה ממושכת בתוך הקנבס. ״הקו הראשון הוא הכי קשה. לפעמים אני יושבת בתוך הקנבס חודשים. יושבת ושותה קפה. המטרה שלי היא להתנתק מהכל, לקחת את הזמן. אני רוצה להיות מקושרת עם העבודה עצמה. אני משתמשת בפחם כי מצד אחד זה חומר שקשה לעבוד איתו, ומצד שני הוא משאיר את כל סימני הגוף על העבודה״.

היום, כאמא לשני ילדים קטנים (מאוד), חווית האמהות נכנסת לתוך העבודות גם היא, והיא מבטיחה שבעבודה הבאה זה יהיה אפילו באופן כואב יותר. אנחנו בכל מקרה מחכים.

להאזנה

פרק 127: מרים כבסה



מרים כבסה היא אמנית מוערכת ובעלת כנסייה באפ־סטייט ניו יורק (נשבעים). מזה כ־25 שנים שהיא על הקו בין שתי הערים, והיום מחזיקה סטודיו גם בתל אביב וגם במנהטן, אחרי שנים ארוכות שבהן חיה ועבדה בעיקר שם. למרות שהיא מציירת, לדבריה, כבר 50 שנה (אבל רק 30 באופן מקצועי), היא עדיין מרגישה שהיא לומדת. ״העולם משתנה כל הזמן ובהתאם לכך התפקיד של הציור עבורי משתנה. היום יש לי אחריות גדולה יותר כלפי המתבוננים״.
 
היא מזוהה במהלך השנים עם העבודה הגופנית, והאופן שבו היא מציירת, באמצעות הגוף ובאמצעות כלים בלתי קונבנציונליים. ״אני הוגה שאלות סביב הציור. כשלמדתי במדרשה, האקט הראשוני שלי היה לנשק את הנייר כי הייתי מאוהבת. היום אני שואלת מה התפקיד של הציור ומה הוא עושה בבתים של אנשים״. וגם היום היא מרגישה שהיא מחויבת לשפה הציורית שלה: ״המצאתי שפה ואני לומדת לדבר בה, ואמנות היא עדיין הקסם הכי גדול. הציור מכיל את כל הסודות״ (היא מספרת שהיא הכי אוהבת לפגוש ילדים שגדלו עם ציורים שלה בבית וכבר זכתה לכמה מפגשים מרגשים מהסוג הזה).
 
ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף החודש היא תציג סדרה שיצרה במיוחד עבורו, ברוח היריד, שהיא מגדירה כסדרה ש״אפשר להתאהב בה״. ככלל ירידים בעיניה הם מקום שמאפשר הזדמנות לדבר בפני העם, כמו לשאת דרשה באמצעות האמנות. ומה עם הכנסיה? עוד לא לגמרי ברור, אבל אנחנו סומכים עליה שתשמיש אותה לצרכים שהם הרבה מעבר לעוד פיסת נדל״ן.
להאזנה

פרק 126: גור ענבר

גור ענבר הוא קרמיקאי (ואולי אפשר להגיד גם צייר), שמוכר בעיקר הודות לכלים ההורסים שלו שהוא יוצר בעצמו ואז מצייר עליהם בעבודת יד, עם הרבה צבע. ״אני נורא נהנה לעשות את הכלים וגם נורא נהנה לצייר, אז לא מצליח לעשות היררכיה״, הוא אומר. ״אבל תמיד חיפשתי צבעוניות נוכחת בעבודות. צבעוניות כזו, שלמרות שעברה את השריפה היא נשארת חיה. זה משהו שאני ממשיך לחפש, בין אם זה ברמת חומרי הגלם והטכנולוגיה, ובין אם בשילובי הצבעים והקומפוזיציות״.

כשלמד במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל הוא ממש לא הגדיר את עצמו כקדר. מה שגרם לו להכיר בעצמו ככזה הוא סדרה של כלים שיצר אחרי שקיבל פנייה מאחד, אלן דוקאס, בסך הכל אחד השפים המצליחים בעולם, בבקשה לעצב כלים עבור המסעדות שלו. אבל גוף העבודות החביב עליו באופן אישי הוא דווקא זה שיצר בעקבות כדי קבורה ענקיים מאוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, שבו כדים גדולים שהוא מבטיח שיגדלו עוד, ברגע שיהיה לו תנור מתאים.

מאז שנת 2017 הוא משתתף באופן קבוע ביריד צבע טרי, ובזה הקרוב שייפתח בעוד חודש בדיוק, הוא יציג לראשונה סדרה של גופי תאורה, אחרי שהתגבר על הפחד שהיה בו מלייצר פריטים שמשלבים עוד דברים מלבד קרמיקה. ולמרות שהוא חושב שהחומר הקרמי הוא ״מנוול״, הוא מעיד על כך שיש לו יחסים אישיים וקרובים איתו והשאיפה שלו (מלבד לכבוש את העולם. בסיסי) היא לייצר חללים הוליסטיים שלמים שהכל בהם עשוי קרמיקה. אנחנו מחכים.

להאזנה

מלחמות הסייברסייבר, חלק ב': סייברוסיה נגד סייברוקראינה🐱‍💻 סייברסייבר ע06פ02ב

בין הראשונים שהבחינו בפלישה הרוסית לאוקראינה היו אזרחים חובבי אוסינט, שראו בגוגל מפות פקקי תנועה עצומים סמוך לעיר בלגורוד. חודשים לפני כן, מערכי הסייברמלחמה של רוסיה כבר החלו להכין את הקרקע הווירטואלית בפלישה קיברנטית לסייברספייס של אוקראינה, איסוף מודיעין והתקנת דלתות אחוריות

להאזנה