מחבר: PODCASTI.CO

גיא חג׳ג׳, או גיאחה כפי שאתן בטח מכירות אותו, הוא הרבה דברים אבל בעיקר די.ג׳יי, כותב והרפתקן תרבותי. הוא נמצא בארץ בביקור מוונקובר קנדה, שם הוא חי בחמש השנים האחרונות, ומנצל את ההזדמנות לחגוג 20 שנה לבלוג/אתר/מוסד שלו – ״עונג שבת״ (ספוילר: הוא קצת עיגל למעלה, אבל אנחנו לא שופטים).

 

גם אחרי 20 שנות פעילות הוא לא לוקח כמובן מאליו שיש המון אנשים שמכירים את עונג שבת, אז נספר לכם שמדובר במיזם שהתחיל כטור שבועי, מה שאנחנו מכנים היום ניוזלטר (עוד לפני שהוא היה נשלח כניוזלטר), שבמסגרתו ממליץ חג׳ג׳ על דברים שמעניינים אותו, בדגש על מוזיקה חדשה שמחוץ למיינסטרים, אבל לא רק.

 

עונג שבת הוביל אותו במהלך השנים למחוזות רבים ושיתופי פעולה מגוונים, ביניהם אחד עם מגיש פודקאסט זה – מגזין המסעות המודפס ״אתה נמצא כאן״, וגם אלבום קאברים לטום ווייטס, פודקאסט ועוד. ״במשך כמעט עשר שנים יצאתי להרפתקה כל שנה״, הוא מספר. ״כיוונתי להתחיל בכל שנה משהו שאני לא יודע איך עושים אותו. כשהייתה שנה אחת שלא היה בה כלום, הייתי ממש בבאסה על זה״.

 

עוד מקום שאליו התגלגל בזכות העונג הוא עבודתו כדי.ג׳יי, גם בחתונות, ועד היום מדובר בדבר שהוא הכי אוהב. ״לא תכננתי לעשות חתונות וגם הייתי מאוד סנוב כלפי פופ, וגם אנטי גלגלצ. מיקמתי את עצמי בקצה השני של הספקטרום התרבותי. אבל גם אני וגם גלגלצ השתנינו בעשור הזה והנה אני גם משדר שם״. על התקלוט הוא מספר שהוא גרם לו לאהוב הרבה יותר סוגים של מוזיקה, וגם ש״לתקלט זו שיחה בלתי מילולית עם הקהל. זה פיזי, חושני, סקסי, אינטימי ומיידי. מאוד כאן ועכשיו. ההפך הגמור מעונג שבת שאני כותב לבד בבית מול המחשב״.

 

אחרי סשן אדיר של חגיגות יום הולדת לעונג ביום שלם של תקלוטים של חברים בתדר הוא עדיין לא יודע לענות על השאלה האם הוא מתכנן מתישהו לחזור ארצה. אנחנו, כמו תמיד, מחכים.

לירון קרול היא אמנית שהגיעה אלינו הישר מלונדון, שם היא חיה ועובדת כבר כמעט 14 שנה. אפשר להגדיר אותה בהרבה דרכים, אבל היא מצליחה בתקופה האחרונה להגדיר את עצמה כאמנית שעוסקת בצילום, מעצבת ואנימטורית. בקטנה.

גוף העבודות של קרול מוכר בעיקר הודות ליצירות שהן תמונות שלא צולמו, פרויקט ארוך ומתמשך שנקרא ״זיכרון צילומי״ שאותו היא יוצרת מאז לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. ״ההתחלה נבעה מצורך שהיה לי בשנות ה־20 לחיי כרווקה תל אביבית״, היא מספרת.

״בזמן שעבדתי במחלקת פרומו ברשת. תמיד אהבתי את האלבום המשפחתי שלנו, שהיה נראה לי כמו ספר אגדות של חיי משפחה אידיליים. כשעברתי את הגיל שאמא שלי היתה בו ברוב הצילומים, התחלתי להרגיש אי נוחות. זו גם היתה התקופה שבה חברים התחילו להעלות תמונות משפחתיות לפליקר ולפייסבוק, ובגלל שלא היה לי כאלה – החלטתי שאני אייצר אותן, מה שענה לי על איזשהו צורך״.

הטכניקה שבה היא עובדת היא בעלת שכבות מרובות שמזכירות קולאז׳, אבל התהליך מבחינתה הוא כזה שמזכיר ציור – רק שהתוצאה היא צילומית. במהלך השנים היא עובדת עם פוטושופ, עוד הרבה לפני טכנולוגיות הבינה המלאכותית העכשוויות, אבל גם הן מוצאות עכשיו את דרכן לתוך העבודה שלה. ״אני לא מפחדת מטכנולוגיה, אני פתוחה וחושבת שזה יכול לעזור לי בעבודות. מה שכן מטריד אותי הוא שאני עדיין תלויה במציאות״.

היום, כשהיא אימא לשלושה ילדים, גם הם מוצאים את עצמם לתוך העבודות שלה, והיא מספרת שהם ״גדלים עם מצלמה בפרצוף״. בכלים שהיא מפתחת באמצעות האמנות שלה היא גם משתמשת כשהיא יוצרת פרויקטים מסחריים בתחום הפרסום. היא מספרת שהיא אוהבת לעבוד עם אמנים מז׳אנרים אחרים כמו מעצבי אופנה או מוזיקאים, ואת האמנות שלה היא מחשיבה כ״ניסיון תעסוקתי לכל דבר״. למרות שהיא מבוססת בלונדון כבר המון שנים, היא עדיין מוצאת את עצמה מתגעגעת לארץ וחושבת על מה יקרה כשתחזור. אנחנו נמשיך לחכות כאן לבד; בחושך.  

מרים כבסה היא אמנית מוערכת ובעלת כנסייה באפ־סטייט ניו יורק (נשבעים). מזה כ־25 שנים שהיא על הקו בין שתי הערים, והיום מחזיקה סטודיו גם בתל אביב וגם במנהטן, אחרי שנים ארוכות שבהן חיה ועבדה בעיקר שם. למרות שהיא מציירת, לדבריה, כבר 50 שנה (אבל רק 30 באופן מקצועי), היא עדיין מרגישה שהיא לומדת. ״העולם משתנה כל הזמן ובהתאם לכך התפקיד של הציור עבורי משתנה. היום יש לי אחריות גדולה יותר כלפי המתבוננים״.

 

היא מזוהה במהלך השנים עם העבודה הגופנית, והאופן שבו היא מציירת, באמצעות הגוף ובאמצעות כלים בלתי קונבנציונליים. ״אני הוגה שאלות סביב הציור. כשלמדתי במדרשה, האקט הראשוני שלי היה לנשק את הנייר כי הייתי מאוהבת. היום אני שואלת מה התפקיד של הציור ומה הוא עושה בבתים של אנשים״. וגם היום היא מרגישה שהיא מחויבת לשפה הציורית שלה: ״המצאתי שפה ואני לומדת לדבר בה, ואמנות היא עדיין הקסם הכי גדול. הציור מכיל את כל הסודות״ (היא מספרת שהיא הכי אוהבת לפגוש ילדים שגדלו עם ציורים שלה בבית וכבר זכתה לכמה מפגשים מרגשים מהסוג הזה).

 

ביריד צבע טרי שיתקיים בסוף החודש היא תציג סדרה שיצרה במיוחד עבורו, ברוח היריד, שהיא מגדירה כסדרה ש״אפשר להתאהב בה״. ככלל ירידים בעיניה הם מקום שמאפשר הזדמנות לדבר בפני העם, כמו לשאת דרשה באמצעות האמנות. ומה עם הכנסיה? עוד לא לגמרי ברור, אבל אנחנו סומכים עליה שתשמיש אותה לצרכים שהם הרבה מעבר לעוד פיסת נדל״ן.

גור ענבר הוא קרמיקאי (ואולי אפשר להגיד גם צייר), שמוכר בעיקר הודות לכלים ההורסים שלו שהוא יוצר בעצמו ואז מצייר עליהם בעבודת יד, עם הרבה צבע. ״אני נורא נהנה לעשות את הכלים וגם נורא נהנה לצייר, אז לא מצליח לעשות היררכיה״, הוא אומר. ״אבל תמיד חיפשתי צבעוניות נוכחת בעבודות. צבעוניות כזו, שלמרות שעברה את השריפה היא נשארת חיה. זה משהו שאני ממשיך לחפש, בין אם זה ברמת חומרי הגלם והטכנולוגיה, ובין אם בשילובי הצבעים והקומפוזיציות״.

כשלמד במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית בבצלאל הוא ממש לא הגדיר את עצמו כקדר. מה שגרם לו להכיר בעצמו ככזה הוא סדרה של כלים שיצר אחרי שקיבל פנייה מאחד, אלן דוקאס, בסך הכל אחד השפים המצליחים בעולם, בבקשה לעצב כלים עבור המסעדות שלו. אבל גוף העבודות החביב עליו באופן אישי הוא דווקא זה שיצר בעקבות כדי קבורה ענקיים מאוסף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל, שבו כדים גדולים שהוא מבטיח שיגדלו עוד, ברגע שיהיה לו תנור מתאים.

מאז שנת 2017 הוא משתתף באופן קבוע ביריד צבע טרי, ובזה הקרוב שייפתח בעוד חודש בדיוק, הוא יציג לראשונה סדרה של גופי תאורה, אחרי שהתגבר על הפחד שהיה בו מלייצר פריטים שמשלבים עוד דברים מלבד קרמיקה. ולמרות שהוא חושב שהחומר הקרמי הוא ״מנוול״, הוא מעיד על כך שיש לו יחסים אישיים וקרובים איתו והשאיפה שלו (מלבד לכבוש את העולם. בסיסי) היא לייצר חללים הוליסטיים שלמים שהכל בהם עשוי קרמיקה. אנחנו מחכים.

ענבל בוסיבא היא יזמית, ואנחנו לא בדיוק יודעים להגיד באיזה תחום, כי כנראה שבכולם. היא עומדת מאחורי פרויקט ״האוצר האבוד״, שבמסגרתו נאספו עד כה קרוב לחצי מיליון שקלים במטבעות של עשרות אגורות, שנתרמו לעמותות שונות. ״הערך החינוכי של הפרויקט גדול וחשוב יותר ממאות אלפי השקלים שעוברים לעמותות״, היא אומרת. ״אנחנו מלמדים ילדים על נתינה, על אקטיביזם, על מה זה לראות מישהו שצריך עזרה. זה win win בכל רמה אפשרית״.

 

הרבה לפני שאספה עשרות אגורות וקנתה מגרש בכרם התימנים מ־36 יורשים שונים, היא אחת השותפות שעומדות מאחורי ״בל אנד סו״, שהיה אתר האי־קומרס הראשון שפעל בארץ, כבר בשנת 2010. לפני כן היא הספיקה ללמוד תולדות האמנות ואז עיצוב טקסטיל בשנקר, שם בילתה את השנה השנייה ללימודים בניסיון להעיף את מי שהיתה אז ראש המחלקה. עוד לפני כן היא היתה ברנדון וולש (אוקיי, כן, אתן צריכות להקשיב בשביל זה).

 

לאחרונה היא השיקה את Fez, מותג הבית של בל אנד סו שעד כה עסקו בייבוא בלבד, ובמסגרתו היא עוסקת בין השאר גם בשיח העדתי ומכוונת לזה שכל אחד יחגוג את המוצא שלו. ״השורשים הביולוגיים שלי הם במרוקו והשורשים העיצוביים שלי הם בסטוקהולם. יש היום ניסיון של כוחות חזקים לגרד פצע ולקלף צלקת שמנסה להחלים, לפתוח את זה כל פעם מחדש, וזה אסון לחברה שלנו״.

 

בתור מישהי שמגדירה את עצמה ככזו עם בוחן מציאות לקוי, היא מספרת שהיא חובבת אתגרים, ואת הכשלים או החוסרים היא רואה בתור הזדמנויות. ״אני אוהבת מרתונים שבנויים מחלקים קצרים, מספרינטים. אני עוברת את החיים בלהסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא במובן השלילי״. זו כנראה גם הסיבה שעוד נשמע על מיזמים נוספים שלה בעתיד (שכרגע היא לא מוכנה לגלות מה הם). וגם פוליטיקה היא לא לגמרי שוללת; אנחנו כמובן בעד.