פודקאסטים נבחרים בהפקת פודקאסטיקו PODCASTI.CO





חן מכבי הוא מעצב גרפי, מאייר, טיפוגרף ואושיית סטוריז שבין לקוחותיו אפשר למצוא את נטע ברזילי, טונה, מרגי, מפעל הפיס, הקאמרי, הטלוויזיה החינוכית ועוד. לפני עשור (בדיוק) הוא סיים את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומאז הוא מוכר בעיקר הודות לעיצוב הטיפוגרפי והלטרינג שלו (אבל לא רק).

החיבור לתחום הגיע עוד כנער: ״כטינאייג׳ר התחברתי לכל מה שקשור בהיפ הופ״, הוא מספר. ״בתור ילד שמצייר מצאתי את עצמי מתחיל להתעסק בפונטים ובלוגואים שקשורים לעולם ההיפ הופ, והושפעתי גם מגרפיטי. בשנקר הזדמן לי לצלול לתוך התחום, לעבוד עם שלד של אות וליצור ממנה משהו חדש״.

אחד הפרויקטים היותר משמעותיים עבורו היה עיצוב לאלבום של טונה, ״טונה פארק״, שבו הוא התמודד לראשונה עם עבודה שאין בה טיפוגרפיה והיה צריך ״לצייר עולם ויזואלי מאוייר שבו כל שיר באלבום מקבל מתקן בלונה פארק. כל התוכן של האיור נובע מהתוכן של השיר״. 

בשלוש השנים האחרונות (או בעצם, מאז הקורונה), הוא מייצר בעצמו סרטונים מצחיקים שעולים בסטוריז בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, מה שלדבריו ״התגלגל כמו כדור שלג. יש בהם הרבה דחקות עם גבעתיים ורמת גן, וזה נהיה משהו שנהייתי מחוייב להעלות. זה חוצה בין אנשים ועובר בין פלטפורמות שונות, וגם מגיע לעבודה שלי – אם בצורה ישירה או עקיפה״.

הוא נהנה במיוחד לחקור תחומים שהוא לא מכיר לטובת פרויקטים חדשים, כמו לדוגמה המיתוג שיצר לתזמורת פירקת אלנור. המחקר הזה מביא אותו להתכנס בתוך הפרויקט עד כדי תהליך כמעט מדיטטיבי. ״כשאני צולל לתוך משהו אני מגיע לזרם תודעה עמוק. התהליך והדרך הם מה שהכי מרגש אותי, לפעמים יותר מהתוצאה״. 

השלב הבא עבורו, מלבד התנסויות בעבודה עם בינה מלאכותית שהוא עושה בימים אלה, הואלהכנס לתחום האנימציה ולגרום לדימויים שלו לנוע. על הדמיות לעומת זאת הוא לגמרי היהמוותר, והיה מעדיף לרוץ חופשי אל הפרויקט עצמו (תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם מזמיניםממנו משהו).  





תום גן אור הוא במאי (ולפעמים גם מפיק, עורך וצלם), בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ברזומה שלו רק לאחרונה בימוי קליפים לג׳ירפות, אסף אמדורסקי ונינט (הו מיי גאד, נינט). לעולם הבימוי הוא התגלגל די במקרה, אחרי שבשנה ג׳ בבצלאל סיים תקופה של חילופי סטודנטים בוולנסיה והתקבל לעבוד באופן זמני בחברת טיולי סנואובורד, כצלם סטילס.

״כשחזרתי לבצלאל הרגשתי שאני צעד אחורה ביחס לשאר הסטודנטים לעיצוב. ממש רציתי לעזוב את התואר״, הוא מספר, אבל שיחות עם ארז גביש ראש המחלקה ועם המרצה ענת קציר הצליחו לגרום לו לשנות את דעתו. ״ענת אמרה לי מעכשיו להתעסק רק בווידיאו. כששואלים אותי שאלות, לענות עליהן בווידיאו. זה מה שקרה וחוויתי פריחה מדהימה״.

בתום הלימודים, וקצת לפני ההתחלה של הקורונה, הוא נסע לצלם סרט ביפן, שם תעד גולש סנואובורד יפני שלא ידע מילה באנגלית. ״זו היתה הזייה אחת גדולה. גרתי אצלו בבית, ישנתי איתו במיטה, הלכתי עם המצלמה לשירותים״. כשהיה צריך לחזור ארצה לפני שנסגרו השמיים הוא לא הפסיק את העבודה על הסרט, אלא עבד עליו מרחוק והצליח להשלים אותו, ואפילו להיות מרוצה מהתוצאה.

לבימוי קליפים הוא הגיע דרך להקת מטאל שאהב וחיזר אחריה בהצעה לביים עבורה קליפ. ״משם זה נבנה מפה לאוזן, בלי שום קידומים״, הוא מספר. הפה לאוזן הזה הביא אותו, כאמור, עד אסף אמדורסקי ונינט (״הם שחקנים מדהימים״) שלהם ביים קליפ משותף יחד עם ההרכב האלקטרוני גארדן סיטי מובמנט. האחרון שביים לג׳ירפות ויצא ממש בחודש שעבר, הוא קליפ שצולם בטכניקה של אינפרה אדום. 

לעומת החלקים של לפני ואחרי ההפקה, את תקופת ההפקה עצמה הוא הכי אוהב. ״ישבי עדיין קצת את הקצין שהייתי, לנהל צוות זה משהו שאני מאוד אוהב. להיות מפיק זהמשהו שאני פחות אוהב אבל לרוב אין הרבה ברירה. בהמשך הייתי גם מעדיף לא לצלםואולי לא לערוך, בכל זאת אני בן 33 עם שתי פריצות דיסק, אני לא יכול להתפצללשלוש״ (אנחנו, אגב, בטוחים שהוא יכול להתפצל גם לשש). 



ליאורה רוזין היא אוצרת, חוקרת, מרצה בבצלאל ומעצבת תעשייתית בהכשרתה. בימים אלה מוצגת במוזיאון העיצוב חולון ״אוכל״, התערוכה שאצרה יחד עם דנה בן שלום, וזו לא הפעם הראשונה שבה מגיעה רוזין לעסוק בנושא מפריזמה מקצועית. ״אוכל עוזר לי למקם את עצמי״, היא מספרת: ״ביחס לשבט, למשפחה, לחברים. אני אוהבת לייצר תקשורת עם אנשים דרך האוכל״. 

במשך שנים עבדה בצוות החדשנות של אוסם־נסטלה, מה שחשף אותה לאחורי הקלעים של תעשיית המזון. ״זה איפשר לי מבט מורכב על תעשיית המזון, על מה המקום של המעצבים בתוכה. למדתי עוד קצת על בני אדם דרך האוכל״.

העניין שלה בעיצוב, היא מספרת, דומה לעניין שלה באוכל, ומתבטא בהצצה אל תוך החיים של כולנו. ״אני לא עסוקה בטעים או לא טעים, אלא בכל הדברים מלבד זה״. את התערוכה הגדירה ככזו שעוסקת בקשר בין בני אדם לבין האוכל שלהם, ובמהו תפקידו של העיצוב בתוך המשוואה הזו (״ניסינו לפרום את האוכל מהיררכיה ברורה״).

בתערוכה, שמציגה יצירות אמנות, פרויקטים חדשים לצד ותיקים של עיצוב וגם הרבה רדי מייד (בקבוקי מים מינרליים וקופסאות פרינגלס, לדוגמה), מציגה גם עבודה אחת שתופסת הרבה תשומת לב כי היא מתייחסת לדרך שבה האוכל מוצא את עצמו אל מחוץ לגוף שלנו (כן, אנחנו מדברים על קקי). 

התערוכה, כך היא מקווה, מפעילה גם את הראש לצד הרגש. ״כולנו עסוקים כלהזמן בלהתרגש מאוכל, מה שרצינו להראות הוא שאפשר גם לנהל שיחה על אוכלועל עיצוב שתפעיל עוד אזורים במוח״. כאוצרת, היא הכי מתרגשת בעצמהמהאפשרות לצלול לתוך נושא אחר כל פעם מחדש. ״יש לנו את הפריבילגיהלחקור ואז לספר על זה לעולם. זה נהדר, כי העולם הוא מקום מעניין״.